אם כלביאה. מאי 2025: עינב צנגאוקר, אמו של מתן צנגאוקר, בהפגנה להחזרת בנה ושאר החטופים ליד הקריה בתל־אביב. מתן נחטף מביתו בניר עוז יחד עם בת זוגו אילנה גריצ'בסקי ששוחררה בעסקה הראשונה, ועינב הפכה מאז לאחד הקולות הבולטים במאבק: "רק הסכם על כולם בפעימה אחת יחזיר את החטופים" | צילום: דנה קופל
מעל הג'חנון והביצה קשה והרסק של שבת בבוקר יום יפה, אחד מהשבט שאל אותי "סבתא, מה יקרה כשאני אהיה בצבא?" ובבת אחת נשפך לי כל הקפה. האינדיאני הזה, בן שש ובמבה, תלמיד כיתה א', חי כבר שנתיים בצילו של ענן כי אבא שלו, רופא קרבי (טפו-טפו-חמסה-חמסה), סגר כבר 400 יום בעזה. גם עכשיו הוא שם, בסבב-מי-סופר.
"מה זאת אומרת?" ניסיתי להיתמם, "אתה רוצה לשרת בצבא בתור רופא, כמו אבא?"
"לא, נו, סבתא", הוא ניקר בצלחת, "תגידי, מי יחזיר אותי הביתה?"
היינו יותר מעשרה אנשים סביב השולחן, ריקים ממענה, והשקט היה סמיך וכואב. זה המחיר שמדינת ישראל משלמת על חוסר האנושיות שהיא מפגינה כלפי החטופים. בכל יום שמתווסף לגיהינום שלהם בעזה נולדים בישראל תינוקות שבעודם ברחם הבינו שאין על מי לסמוך – זולת בורא עולם, אבל זה כבר נתון לבחירה אישית. לרגע ניסיתי להשתעשע ברסיס של אופטימיות. בן השש ובמבה, שבשנתיים האחרונות מתפקד כבן של מילואימניק, עדיין לא הוגה ברילוקיישן, הוא רואה את עצמו במדים, הוא לא פוחד, וזה חיובי.
חרשנו את הגלובוס, גייסנו תרומות, התפללנו, הנפנו דגלים, צרחנו "את כולם! עכ–שיו!", אבל במבחן התוצאה נכשלנו, וזה הערך שעליו גדלים ילדינו. במו עיניהם הם רואים שמצוות פדיון שבויים נמחקה מתרי"ג
ומיד אחזה בי צמרמורת. זה מה שאני מאחלת לנכדי? הרי כבר ביום בואו לעולם, נכד ראשון ממין זכר, רשמתי אותו לחוג תופים בתקווה שיתקבל ללהקה צבאית. אז איך ייתכן שאפילו בחיק משפחתו הקרובה אין אפילו פה אחד שיבטיח לו שתמיד-תמיד יהיה מישהו שיחזיר אותו הביתה? הרי במלחמת יום כיפור, כשיהורם גאון שר את "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה", כל המדינה האמינה לו. יש מצב ש-7 באוקטובר לימד אותנו שהבטחות צריך גם לקיים?
אנחנו, כולנו, לא קיימנו את הבטחתנו לחטופים. במבחן התוצאה נכשלנו, וזה הערך שעליו גדלים ילדינו. במו עיניהם הם רואים שמצוות פדיון שבויים נמחקה מתרי"ג. יצאה מכלל שימוש. קבלו דליט. במשך שנתיים עשינו, ניסינו, מי פחות ומי יותר. חרשנו את הגלובוס בהרצאות וראיונות, פתחנו לבבות, גייסנו תרומות, התפללנו השכם וערב, העברנו את הפרלמנט השכונתי לקפלן, הנפנו דגלים, צרחנו בגרון ניחר "את כולם! עכ-שיו!" ועדיין יש לנו חטופים בעזה, וזמנם אוזל. אם הפכנו כל אבן אז למה נכשלנו? מה יכולנו לעשות יותר?
כמה זעמתי על נתניהו כשטען שההפגנות הסוערות מעלות את מחיר החטופים. הרי אלה שחזרו מהגיהינום מספרים על דקה של שמחה כשראו ב"אל-ג'זירה" את הקהל הגדול שמנופף בתמונותיהם ברחבי ישראל.
בערב ראש השנה אני חייבת לשאול את ראש הממשלה: תגיד, מי יחזיר אותם הביתה?
