תת־מקלט. משפחה מוצאת מחסה בקומה מינוס 3 של חניון בראשל"צ, כפי שעשו המוני ישראלים ברחבי הארץ ללא ממ"ד או מקלט תקני שערוך להתמודד עם איום בליסטי | צילום: טל שחר
זה התחיל עם הצליל המפחיד ביותר שיודע להשמיע סמארטפון: ציפורניים על לוח שחדרו לחלום, אם התמזל מזלם של האזרחים לשקוע באחד עמוק. על מסך הנייד, למקרה שחשבתם שזהו צליל המבשר על בואה של גלינדה המכשפה הטובה מארץ עוץ, גם הייתה הודעה: ברוכים הבאים לסיוט החדש שלכם – רולטה רוסית עם איראן. לא מלחמה מול קיני טרור אלא מול מעצמה נפיצה. הידחסו לממ"ד, למקלט של הבניין או לחניון התת-קרקעי הסמוך למקום שבו פעם חשתם בטוחים, ובתום הישמע הבום שחקו במשחק הלא-מוכר והלא-אהוב – "קרוב או לא קרוב".
הייתה הפעם ההיא שהטיל נחת קרוב. כמה קרוב? על מרפאת השיניים שלנו בתל-אביב. הודעה נשלחה למטופלים. אבל פרופורציה, מהי קצת אבנית אל מול חורבן. כמה בניינים משם, בת כיתה של הבן שלי איבדה את הבית. אולי גם לה, ילדה מתוקה בכיתה א', לחשו הקירות המפוררים "פרופורציה, מהו בית אל מול חיי אדם".
שום דבר כאן לא רגיל. ילדים שבונים ממ"ד מלגו, שיודעים להבדיל בין פיצוץ של כיפת ברזל לפיצוץ של פגיעה ישירה, שיודעים מתוך שינה לקחת כרית ושמיכי לצלילים מחרישי אוזניים - זה לא רגיל, זה מופרע
שבועיים אחרי זה כרזו: חזרה לשגרה. קדימה לכיתות, היידה למשרדים, הכל בסדר, הכל כרגיל. מהו כרגיל? כבר שכחנו. אולי מעולם לא באמת ידענו. אבל הנה, גם שבועיים של טילים בליסטיים שנופלים על בניינים, שהורגים בני אדם אפילו בממ"ד, כבר מאחורינו. מי ששרד מתבקש לחזור לחיים.
אבל האמת היא שצריך להודות ששום דבר כאן לא רגיל. שאסור, גם לתוך שנתיים של מלחמה בלתי נגמרת, לנרמל מלחמה. שילדים שבונים ממ"ד מלגו, שיודעים להבדיל בין פיצוץ של כיפת ברזל לפיצוץ של פגיעה ישירה, שיודעים מתוך שינה לקחת כרית ושמיכי לצלילים מחרישי אוזניים – זה לא רגיל, זה מופרע. זה לא חספוס לנפש, גם לא סיפורים לנכדים. אם זה ימשיך ככה, הנכדים כבר יגדלו במקומות אחרים.
ואכן, בישרו העיתונים, ניצחון כביר. לאיראן, נכון לדקות אלה, כבר אין גרעין. אולי בשנה הבאה, ולכן, אומרים לאזרחים – קחו בחשבון שתהיה מערכה נוספת. אל תתרגלו לכל השגרה הזו. "אלה הם חיינו בזמן האחרון", שר יהודה פוליקר בזמנים קדומים יותר, "יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון". ואולי כבר שכחנו שמטרתן של מלחמות היא להביא לזמנים טובים יותר. לחיים טובים יותר שבהם שגרה היא לא פריבילגיה, שבהם מותר לכאוב מבלי להגיד "אבל לפחות לא הלך לי הבית, לפחות לא נהרגו לי יקירים". בשביל זה מלחמות צריכות להגיע עם תאריך תפוגה. אחרת, כמו ששר פוליקר, "מי הבא בתור, ומי בתור הבא".
