עד 7 באוקטובר אריק דיאמנט עוד היה בכיר בתעשיית ההייטק, וחשב שהחיים ימשיכו בנתיב שתכליתו מקסום שורת הרווח. אבל אחרי שהעולם של כולנו התהפך, ועוד לפני שהבית שלו נפגע מטיל איראני, דיאמנט הגיע לתובנה ששינתה את חייו. "נפל לי האסימון שאין לי אינסוף זמן להגשים את החלומות שלי", הוא אומר, "ושאם יש משהו שאני רוצה לעשות עוד בחיים האלה, אני צריך לעשות אותו עכשיו, כי החיים שבריריים וקצרים ואף פעם לא יודעים מה יקרה".
כך הגיע ביולי 2024 לתוכנית ההסבה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, המיועדת למי שכבר עשו כברת דרך אישית ומקצועית וכמהים להיות אנשי חינוך, כמוהו. להיות מחנך היה מאז ומתמיד החלום הכמוס של דיאמנט, גרוש ואב לשלושה.
1 צפייה בגלריה
("השינוי שעשיתי נותן לי תקווה בתקופה של ייאוש. התלמידים ממלאים לי את המצברים". אריק דיאמנט | צילום: יריב כץ)
"אני עף על זה", הוא מספר על תפקידו החדש כתומך הוראה בבית הספר לחינוך מיוחד בחווה החקלאית בפארק הירקון בתל-אביב. "היום אני מבין, בזכות שינוי החשיבה שזכיתי לו במלחמה, שהחינוך הוא משימת חיי. זה נותן לי תקווה בתקופה של ייאוש. כבר שנתיים שבכל מוצאי שבת אני בכיכר החטופים, כואב את הכאב ביחד עם כל עם ישראל ועם המשפחות, והעבודה עם התלמידים נותנת כוח ומהות להמשך המאבק. התלמידים ממלאים לי את המצברים".
דיאמנט מספר שהוא "עדיין מחלטר בהייטק, אבל המהות שלי היא עם התלמידים. זו עבודה שאתה לוקח איתך הביתה, לטוב ולמאתגר. תלמיד שיש איתו קשיים או תלמידה שמתמודדת עם אתגר כלשהו, זה משהו שמלווה אותך ולא עוזב אותך, כמו שאת ההצלחות אתה לוקח איתך והן ממלאות אותך.
"כולם במשפחה מפרגנים על השינוי. יש לי שני ילדים בגילי העשרה המאוחרים, והם מכירים את אבא שלהם. כל השנים הקפדתי להיות פעיל ומעורב בעולמות החינוך, ועכשיו מצאתי לי כיתות משל עצמי. אי-אפשר להחזיק משפחה ממשכורת של משרד החינוך, אבל אחרי 20 שנה בהייטק הצלחתי לחסוך מספיק כסף כדי לעשות את הצעד ולהאמין שיהיה בסדר.
"לעבור ללמד", הוא ממשיך, "זו חוויה שמשנה את הפרספקטיבה על החיים. ועבורנו, כמי שעשו דבר או שניים, זה תרגיל בצניעות. מערכת החינוך מלמדת לעשות הכי טוב ולהתמקד במה שיש".
וזה לא תמיד קל. ביתו של דיאמנט ברמת אביב נפגע מטיל איראני, והוא מצא את עצמו מחפש קורת גג ויציבות. "האפיזודה הזו שמטה לי את סוף השנה עם התלמידים, שזו תקופה חשובה מאוד, כי הייתי עסוק בלאסוף את החיים שלי", הוא אומר.
בינתיים דיאמנט מצא בית חלופי בשכונה הוותיקה שבה התגורר, אבל האובדן לדבריו הוא לא הרכוש אלא הקהילה שהתפרקה. "כבניין היינו מאוד מלוכדים, שתינו יחד קפה בימי שישי, גידלנו ביחד את הילדים, וההתפרקות הזו קשה. אין יותר למי לשלוח טקסט בשש בערב ממי אפשר לקחת שתי ביצים. אני עוד מקווה שיבנו את הבניין מחדש וכולם יחזרו. כשנהרס לך הבית כל מיני דברים עומדים למבחן, ואני התברכתי בחברים, משפחה ואנשי סגל שהתגייסו והציעו לי מקום אצלם בבית. התמיכה הזאת נותנת את התובנה שאתה יכול ליפול, ויהיה מי שיתמוך".
את הקושי של הימים הללו דיאמנט פוגש גם בבית הספר. "מערכת החינוך בתקופה מאתגרת שבה החברה משתנה במהירות, ואם מוסיפים גם מלחמה שנמשכת כבר כמעט שנתיים, זה הופך להיות קרב מאסף", הוא אומר, "בכל יום שבו המלחמה נמשכת, אנחנו משלמים מחיר בסטרס של התלמידים והמורים, בפחות קשב ופחות תשובות לשאלות העמוקות שאנחנו רוצים שהתלמידים ישאלו. זו עוד סיבה שאני מאוד מייחל לסיום המלחמה".
