את ראש השנה ג'ודי אפרימי תעשה בדרמסאלה שבהודו, ב"המקום" – מרחב לסיוע רגשי עבור מטיילים ישראלים שזקוקים לעזרה ראשונה נפשית ולעיבוד של טראומה. את המרכז הקימה ג'ודי, יחד עם חברים ועובדים סוציאליים, לזכרו וברוחו של בנה, סרן רון אפרימי ז"ל, קצין הנדסה קרבית ביחידת יהל"ם שנפל ב-8 בינואר 2024 במרכז רצועת עזה והוא בן 26. סרן אפרימי היווה עוגן וכתובת למי מסובביו שהתמודד עם לחץ וחרדה.
"בסוף השבוע האחרון שלו רון רצה את האוטו שלי כדי לנסוע לשבעה של חבר", מספרת אפרימי. "פגשתי אותו בתל-אביב, חיבקתי אותו רבע שעה ולא יכולתי לשחרר. באיזשהו שלב התחלנו לבכות ולצחוק ביחד באמצע הרחוב. ואז הוא נסע לשבעה וראיתי אותו עוד פעם אחת אחר כך. ונשאר החיבוק שלא יכולתי להרפות ממנו באמצע הרחוב".
בנוף המשרד של אפרימי, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת "בינת", משולבות בעדינות תמונות של רון יפה התואר. "זה מחזק אותי לראות סביבי את החיוך שלו", היא מסבירה. "למרות שיש ימים קשים ולילות ללא שינה, העשייה והידיעה שאנחנו עושים טוב גם בשמו מחזקות אותי.
"אחד הערכים של רון היה הקהילתיות. בגיוס הראשון שעשינו כדי להקים את המרכז, שנשען כולו על תרומות, היה מדהים לראות איך כל החברים של רון מהמעגלים השונים נרתמו והתגייסו ואמרו שאלה הערכים שרון משדר – האכפתיות, הדאגה לאחר, הנכונות לנסוע עד סוף העולם בשביל מישהו שצריך אותו".
בשנה שעברה היא נסעה לדרום אמריקה וטיפסה על הר געש, "ועכשיו אני נוסעת להודו בעקבות הערכים של רון", אומרת אפרימי.
עד כה עברו במרכז "המקום" אלפי מטיילים ישראלים שקיבלו סיוע רגשי במרחב בטוח ומקצועי - שיחות עם עובדים סוציאליים, סדנאות לעיבוד טראומה, ומפגשים עם צעירים כמותם, שחוו את אימת 7 באוקטובר והמלחמה.
אפרימי מספרת על מילואימניק נשוי ואב לילדים, ששירת בחוליית חילוץ. אחרי שפיתח תסמיני פוסט-טראומה, אשתו שלחה אותו לטייל ולנשום. "הוא חשב שבהודו יוכל להירגע, אבל קרה בדיוק ההפך. הוא שמע על המרחב, הגיע לשיחות עם העו"סים שלנו והשתתף בסדנאות. הוא אמר שירדו לו אסימונים שלא ירדו בארץ. כשהוא חזר לישראל הוא המשיך בשיקום וחזר למילואים".
מקרה אחר שנחרת בזיכרונה הוא של לוחם שטס עם אשתו לירח דבש בהודו, ושם חווה פלאשבקים מעזה. רגע לפני שהזמינו טיסת חילוץ לארץ, הם שמעו על "המקום", הגיעו לדרמסאלה ונשארו חודשיים. "שניהם עברו סדנאות, חיברנו את הלוחם לפסיכיאטר ולפסיכולוג שנתנו לו טיפול מיידי בזום. אחרי שהם התחזקו הם המשיכו לטייל עוד חצי שנה, וכשחזרו לארץ חיברנו אותם להמשך טיפול".
לוחמת אחרת ששירתה בעזה הגיעה למקום עם תסמיני פוסט-טראומה, הצפה רגשית ובעיות שינה. בעזרת אנשי המקצוע, מספרת אפרימי, "היא הצליחה לישון לילות שלמים בפעם הראשונה מתחילת המלחמה". לצד הלוחמים, גם הורים ואחים שכולים מגיעים לקבל תמיכה.
"המפגש הראשוני הוא קריטי בתהליך הזיהוי, האיתור והמניעה. זה ממש כמו שהגשת עזרה ראשונה בשטח מצילה חיים", אומרת אפרימי. "יש עשרות אלפי צעירים שטסים למזרח כדי לברוח ולהתנתק, אבל נקלעים למצב שמזיק להם בגלל הניתוק הפתאומי או שימוש בסמים שעלולים לגרום להחרפת תסמינים של פוסט-טראומה. מדובר באנשים שיצאו מעזה, אבל עזה לא יצאה מהם. הם בורחים להודו ואז, דווקא בתוך השקט, פוגשים אותם הזיכרונות.
"מדי פעם באים צעירים ומדווחים על חבר או חברה שלא נראו כמה ימים. במקרה כזה העובדים הסוציאליים, בראשות תמר פרידמן וחזי שוחט שמתמחים בטיפול בטראומה ועובדים גם ב'מגנוס', חברה שמתמחה בחילוץ, יוצאים לחפש אותם או שולחים צוות. לפעמים גם מלווים אותם בחזרה לארץ להמשך טיפול שחלקו מתבצע בשיבא, שהם שותפים שלנו יחד עם נט"ל".
הרעיון לשלב חילוץ לארץ, מספרת אפרימי, נולד אחרי ש"ב'מגנוס' זיהו עלייה חדה בבקשות לפינוי מהודו על רקע נפשי והבינו שצריך מענה. "זה עוד אחד מהשירותים שאנחנו נותנים בשטח. אני חושבת שכל הורה היה רוצה לדעת שהילד שלו שמטייל יכול להגיע למקום שבו יקבל את העזרה שהוא צריך. כמו שמטפלים ברגל שבורה, צריך לתת עזרה ראשונה לנפש. כל מי שמגיע מקבל טיפת רון, מתחזק וממשיך הלאה".
"אני מוקפת בחברים, במשפחה, ועוסקת בהנצחה", אפרימי מוסיפה, "אני שמחה בילדים שלי שממשיכים הלאה. רון היה הבכור ויש לו שני אחים, הקטן בקורס ביחידה מובחרת. נתתי מספיק לחמאס, אני לא אתן להם גם את השמחה שלי. נכון שהשמחה לא באה לי באופן ספונטני, אבל גם כשהיא מהולה בעצב היא תמיד אמיתית. זו הבחירה וההחלטה שלי".
