ב-8 באוקטובר 2023, יממה לאחר פרוץ המלחמה, ועם תחילת ירי חיזבאללה לצפון, הגיע פאיז אלקלעאני ממג'דל שמס למרפאה במקום מגוריו כשהוא מרגיש רע מאוד. "רציתי קצת לישון לפני שאצא לעבודה שלי בצהריים. נכנסתי למיטה והתחילו לי כאבים בחזה, הזעות והקאות", הוא משחזר. "הרגשתי שמשהו לא בסדר. חזרתי למרפאה, ואיך שהרופא ראה אותי הוא חיבר אותי לאק"ג ותוך שתי דקות הזמינו לי טיפול נמרץ. בניידת אני זוכר ששמתי לפרמדיק יד על הכתף ואמרתי לו, 'תעזור לי'. הרגשתי שאני עומד להתמוטט".
צוות מד"א, שכלל את הפרמדיק פואד עבד אלולי, החובש הבכיר עסאם מסעוד וחובש רפואת החירום חוסיין שאער, העלה את אלקלעאני לניידת הטיפול הנמרץ, שם עבר דום לב ופירפר בין חיים למוות במשך שש דקות. השלושה ביצעו בו פעולות החייאה והצילו את חייו. בבית החולים התבררה חומרת המצב: סתימה בשריר הראשי של הלב.
1 צפייה בגלריה
("את מי שלוקח לוקח, את מי שמשאיר משאיר, אבל אני בתור כונן יוצא לכל קריאה". פאיז אלקלעאני | צילום: אפי שריר)
במהלך השיקום שעבר, אלקלעאני החליט שהוא רוצה להיות כמותם, אלו שהיו לידו ברגעים הדרמטיים של חייו. היום הוא מתנדב בעצמו במד"א, באותה תחנה שממנה יצאה ניידת הטיפול הנמרץ שהצילה אותו. "מאותו יום לא עזב אותי הרצון לתרום ולעזור כמו שעזרו לי", הוא מסביר. "אני מודה לצוות מד"א שהציל אותי ויותר מודה לו על זה שגרם לי לקבל את ההחלטה להתנדב במד"א ולסייע להציל חיים באזור שלנו. ההתנדבות ממלאת אותי ואני בתהליך הכשרה להיות חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס".
בינואר 2024 הצטרף אלקלעאני לקורס עזרה ראשונה, ובסיומו התחיל להתנדב במה שהוא מגדיר כשליחות חייו. חצי שנה אחר כך הוא כבר הגיע לזירת אסון נוראה: מגרש הכדורגל במג'דל שמס, שבו נהרגו 12 ילדים ועשרות נפצעו מפגיעה של רקטה ששיגר חיזבאללה בשבת, 27 ביולי. "הייתי בבית ועשיתי על האש כששמענו אזעקה", משחזר אלקלעאני את היום ההוא. "פתאום היה פיצוץ אדיר, כל הבית רעד. תוך שניות קיבלתי הודעה באפליקציה של מד"א על אירוע חריג במג'דל שמס וקריאה לכוננים לצאת מיד לשטח. הייתי בין הראשונים שהגיעו למגרש. הענקתי שם טיפול רפואי לילדים שאני מכיר אישית והפנים שלהם לא יוצאים לי מהראש.
"אני זוכר איפה כל ילד שכב, אני זוכר את ההחייאות שעשיתי ואת הילדים שלא הצלחתי להציל. אני זוכר הכל. את הריח, את הדם, כל מה שתגידי ראיתי שם. עד עכשיו אני לא יוצא מזה, קשה לי ללכת למגרש, אני בחרדות. הלב כל הזמן בכוננות. לא חשבנו שנקבל את המכה הזו, 12 ילדים שילכו ככה בבת אחת. המשפחות עדיין בסטרס, עדיין בחלום הרע הזה, עדיין לא מאמינים שזה קרה להם. לא שוכחים את האסון, אבל אין מה לעשות, צריך להמשיך".
גם השליחות, מבחינתו, נמשכת. "הכי חשוב לי שהיום אני זה שמציל חיים ונותן עזרה. אני עושה את זה מכל הלב. היו מקרים שגם עזרתי לכוחות הביטחון. אני מוכן להגיע לכל מקום שצריך כדי להחזיר לאנשים את החיים שלהם. כבר עשיתי כמה החייאות, טיפלתי באדם שעבר אירוע מוחי, אני יודע להבחין בירידת סוכר פתאומית או בהתקף אפילפסיה ולתת טיפול ראשוני בשטח.
"יש גם מצבים עצובים. כבר ראיתי מול העיניים שלי אנשים שנפטרו מדום לב, בדיוק כמו שהיה לי, ואני אומר זה מאללה. את מי שלוקח לוקח, את מי שמשאיר משאיר, אבל אני בתור כונן תגובה מהירה יוצא לכל קריאה. אנחנו הכוננים יוצאים מיד באוטו הפרטי שלנו, נותנים את המענה הראשוני עד שיגיע האמבולנס, המסוק, ניידת טיפול נמרץ, כל מה שצריך. העיקר להציל חיים".
