סמנתה הארווי // מסלולים } תרגום: קטיה בנוביץ' } כתר } 219 עמ'
לפני תריסר שנים נכנסתי באקראי לסרט בבית קולנוע בקונטיקט, ארה"ב. החושך ירד, ועל המסך הענקי נגלה כדור הארץ במבט קרוב מהחלל. היה זה רגע מדהים, מפני שבבת אחת הועפתי אל המקום שבו ישבתי, רק מנקודת מבט אחרת. זה היה, כמובן, הסרט Gravity, שבעברית נקרא 'כוח משיכה'.
אני משער שהסרט הזה היה מקור השראה עיקרי גם למחברת הספר הזה, זוכה פרס 'הבוּקר' לשנת 2024. זהו ספר על שישה אנשי חלל בתחנת החלל הבינלאומית, ואחד מקסמיו הוא השימוש בנקודת תצפית קיצונית המחברת את המבט מהחלל למבט מכדור הארץ, בשני הכיוונים: "מישהו במונגוליה... מודע לכך שעכשיו, בשמי אחר-הצהריים הקרים, גבוה יותר מכל מטוס, חולפת תחנת חלל, ובת-אנוש כלשהי מרימה שם משקולות ברגליה". או מהחלל, "כף הרגל השמאלית מסתירה את צרפת". זה "טריק" שחוזר בספר, אבל הוא מצליח לעבוד שוב ושוב. זה בעיניי עיקרו של הספר: מבט חוזר ונשנה, מתרענן, למטה אל כדור הארץ ולמעלה אל החלל.
כדי להבין את כוחו של הספר, וגם את חולשותיו, יש להבין את המרחב ואת הזמן המיוחדים שהוא יוצר. המרחב הוא מצד אחד אינסופי — החלל החיצון כולו הוא החצר האחורית של תחנת החלל. אבל המרחב הוא גם זעיר — רכב חלל לא גדול, מרותק למסלולו, ובו שישה בני אדם. החיבור בין האינסוף לבין מרחב שאיכותו כשל בימת תיאטרון קאמרית הוא מרתק.
הזמן של הספר הוא הדבר הכי מעניין בו. היות שתחנת החלל מקיפה את כדור הארץ 16 פעמים ב-24 שעות, בכל יממה שלנו חולפות 16 יממות בנות שעה וחצי, 16 זריחות ושקיעות, בתחנת החלל. הספר הוא מימוש קיצוני של הפנטזיה של 'מסביב לעולם ב-80 יום', אבל מאז נכתב ספרו של ז'ול ורן (1872) התגברה המהירות האנושית לאין שיעור, וב-80 יום מקיפה תחנת החלל את כדור הארץ 1,280 פעמים.
השאלה היא איזו עלילה, איזו ספרות ואיזו אנושיות אפשריות בתוך מרחב וזמן יוצאי דופן כאלה. כוחו של הספר הוא במימוש הספרותי של רעיון המרחב-זמן שלו. בדיוק כמו בסרט שהזכרתי, כוחו של הספר הוא בהַרְאָיָה מסעירה של המרחב של עולמנו. במיטבו הוא כתיבת טבע פנורמית נהדרת, מלמעלה. הגיבורה הראשית של הספר היא הפלנטה, והיא מתוארת להפליא.
אבל בכל הנוגע לדמויות האנושיות, הספר מצליח פחות. ב'כוח משיכה' העלילה הייתה דרמטית: תאונה שחייבה את האסטרונאוטית לחזור בכוחות עצמה הביתה. זה היה מותח ומגוחך באותה מידה. בספר שלפנינו הסופרת לא בחרה בפתרון דרמטי, וזה ייאמר לזכותה. היא הבינה היטב שאין מקום לדרמה בחלל. אנשי החלל בספר פועלים כמעט כרכיבים של מכונה, לפי פרוטוקול מסודר של ביצוע משימות. אחת האסטרונאוטיות חושבת ש"היא חיה בתוך מנגנון של שעון", ואין מקום לדרמה — התנגשות רצונות ופעולות — בין מחוגי שעון וגלגלי השיניים שלו. אותה אסטרונאוטית עורכת ניסוי בעכברי מעבדה בחלל ומבינה שהיא בעצמה מעין עכבר מעבדה אנושי המבצע ניסוי בעכברים. כשזו הגדרת האנושיות, קשה ליצור עלילה: אין מקום לרצונות יוצאי דופן או לפעולות ייחודיות.
הסופרת בחרה לפצות על המחסור בעלילה בשתי דרכים: בתיאור יפה ונוגע ללב של סופת טייפון עזה (בין הקטעים היפים בספר תיאורי הטייפון מקרוב: "האוקיינוס מכסה את העיר"), ובתיאור של העולמות הפנימיים של האסטרונאוטים. וכאן טמונה חולשתו של הספר. הוא נענה לקצב הזמן המהיר של תחנת החלל. בנוסף, בהיעדר עלילה שתשמור על מתח סיפורי, הוא מחולק לפרקים קצרים. המספרת כמו מסתובבת בקצב השעון המהיר, הנע פי 16 מהר יותר מהקצב של הקורא, נוגעת באחד האסטרונאוטים ומרפה ממנו, נוגעת ומרפה, וחוזר חלילה. הקריאה בספר דומה להתבוננות בשישה שחקנים על בימת תיאטרון שהוכנסה למכונת כביסה או הונחה על קרוסלה. זה חידושו של הספר וגם חולשתו העיקרית. אם מותר לומר זאת, נדמה שזה היה צריך להיות ספר הרבה יותר ארוך, שיאפשר תיאור רציני של שש דמויות לבד וביחד, לפני ההגעה לחלל ולאחר מכן.
אף על פי כן כדאי, כדאי מאוד, לקרוא את הספר (ויש לשבּח את המתרגמת שהצליחה להעביר גם את אווירתו), מפני שיש בו הבטחה לאושר מסוים. איש מדעי החברה ארתור ברוקס אמר שאמונה היא אחד הדברים התורמים לאושרו של אדם כי יש בה משהו שמקטין אותנו, וזאת בניגוד לתפיסה של רבים שלפיה ככל שנרגיש גדולים יותר נהיה מאושרים יותר. הספר הזה, לרבות מה שזיהיתי בו כחולשה, מקטין אותנו, ומגדיל את העולם. הוא מראה, שוב ושוב, את מצבנו — אנשים קטנים על קרוסלה מתהפכת שתלויה על בלימה. על הקרוסלה הזו אנו מנהלים את מלחמותינו וזוממים את מזימותינו: "עלבון לבימה רבת-ההוד שעליה כל זה מתרחש, התקפה על עדינותה". •
כדאי מאוד לקרוא את 'מסלולים' מפני שיש בו הבטחה לאושר מסוים, כי הספר מקטין אותנו, ומגדיל את העולם
