רוזה: מסע ציוני מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין // נורית כהן } הקיפוד והשועל ומרכז יצחק רבין } 203 עמ'
רוזה כהן רבין (1890-1937) חייתה במתח שבתוך האוטופיה המתגשמת — אותו מתח בין הרעיונות השואפים אל על — ובין תרגומם לחיי היומיום. היא התבגרה במקום ובזמן שבו נשבו רוחות מהפכניות. צעירים עמדו במסדרון-כניסה של זמן חדש, והיו מוכנים להעלות את חייהם לקורבן על מזבח הכלל. רוזה הפכה לה את הציונות באקראי לבית; ומשעשתה כן, הייתה מוכנה לתת עבור המהפכה הציונית ועבור היישוב היהודי את נפשה, ולשלם על כך מחיר כבד.
כשרוזה הלכה לעולמה, בת 47 בלבד, דגלים הורדו בתל-אביב לחצי התורן. המוני אדם, כאלה שהאמינו כי רוזה ידעה להגן על זכויותיהם, על שלומם ועל חירותם, באו לכבד ביגונם את בעלה נחמיה ואת ילדיה הצעירים, יצחק, לימים ראש הממשלה, ורחל, ממייסדות קיבוץ מנרה. רוזה, שכונתה "רוזה האדומה" בעקבות רוזה לוקסמבורג, נחשבה "ידידת העם". אמנם היא שפטה את עצמה ואת חבריה בחומרה, ולא ידעה חמלה — לא על עצמה ולא על הסובבים אותה, בהם ילדיה — אך בו בזמן ידעה לגלות גדלות נפש כלפי האדם הפשוט, החלש, הנדכא והנזקק, והייתה מסוגלת למופתים של צניעות ומסירות אנושית.
אין תחנה חשובה בסיפור הציוני של אותה העת שרוזה לא נטלה בה חלק. אבל היא לא הותירה מורשת כתובה, זולת מכתב בודד ביידיש לברל כצנלסון, ידיד המשפחה, עם בקשה למידע על פלשתינה, בטרם תעלה לארץ. וכך, למרות שהייתה דמות מרכזית ומשמעותית בעלייה השלישית, מנהיגה זו, חדורת תחושות של תיקון עולם, מהפכה, סוציאליזם, ובעלת מזג סוער שהוסווה מאחורי ארשת רצינית וקודרת, נידונה לשכחה.
הספר 'רוזה: מסע ציוני מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין' מאת ההיסטוריונית נורית כהן, אם כן, הוא תיקון הולם לדמותה, לבני תקופתה וזמנם. בפרסומו מקבלים הם כעת את שעתם היפה בזיכרון הקולקטיבי.
• • •
רוזה הייתה מנהיגה קשת עורף, עם איזו מידה אפלה של עקשנות קיצונית; אישה רדיקלית, ההולכת אך ורק אחרי מצפונה האישי, הפרטי, בלי סבלנות לבני-גוונים. מעשיה היו בבחינת ייקוב הדין את ההר; אישה קרה וחדה ודייקנית כלהב, אכזרית במשפטה על כל שקר וזיוף והעמדת פנים. אל פסגת כוחה הגיעה בתפקידה כיד ימינו של יוסף הכט, מי שהיה מפקד 'ההגנה'. אלא שהשניים ניהלו יחדיו מרד גלוי נגד אליהו גולומב ובן-גוריון, הממונים על 'ההגנה'. משעה שהמרד נכשל, נגדע גם עתיד מזהיר שניבאו לה בהנהגה הלאומית. אף על פי כן, היא הייתה דמות נערצת, שאפילו גולומב עצמו הספיד אותה במותה, באמרו: "היא הייתה מהפכנית עם שאיפה לגבהים. וגם אם ניחנה בקשיחות-לב או סבלה-משהו מאנוכיות — הללו בטלים בשישים לעומת העממיות, הפשטות, האצילות, היושר והאנושיות בהם ניחנה. ובעיקר, היא אף פעם לא הלכה בתלם — נרתעת תמיד מכפייה מלמעלה ומכל גילוי של סמכות".
אמה של רוזה מתה בילדותה, והילדה, רוזה, אומצה על ידי שבט גדול של משפחת דודה, מרדכי בן הלל הכהן, לימים, מאבות הממסד הציוני בארץ ישראל, ומחותנו של אחד העם. הייתה זו משפחה אמידה של סוחרי עצים שהתגוררה בעיר הומל (היום בבלארוס), ונטתה ברובה לציונות וגם ל'בונד' ולעולם המהפכה. רוזה פרקה אף היא את עול המסורת והתוודעה לספרות הרוסית המהפכנית האדירה. היא אימצה נקודת מוצא של סוציאליזם שיש בו אמונה עמוקה באדם, ביחיד, בזכויותיו וביכולתו; סוציאליזם שהטיל על היחיד חובות רבות. מידת "הקיצוניות" שאפיינה אותה זרקה אותה להזדהות עם תנועת ה'נארודניקים' (תנועת 'ההליכה אל העם') בעלת המאפיינים האנרכיסטיים. ורוזה יצאה ליערות בבגדי גבר לתקופה של שבועות עם חוטבי העצים, העבירה להם שיעורים על שוויון וחירות. מאוחר יותר, כשפרץ פוגרום קשה בהומל, רוזה לקחה חלק בפעולות הגנה עצמית יהודית — כאלה שיעידו על שינוי הערכים של הדור היהודי החדש, על אקטיביזם ומיליטנטיות יהודית וזעם, שתפסו את מקומו של הצער. אירועים אלה נצרבו בה עמוקות בהמשך דרכה.
ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בני משפחת כהן עברו לפטרבורג. רוזה עבדה כמנהלת חשבונות בכירה במפעל צבאי. מהפכת אוקטובר של שנת 1917 חייבה אותה להימלט. ידיד המשפחה, ברל כצנלסון, לימים בין מנהיגי היישוב ותנועת העבודה, הציע לה — למרות תוכניתה לצאת לאמריקה — לעלות לארץ ישראל. באודסה היא עלתה על האונייה המיתולוגית 'רוסלן', שהפליגה מחופי רוסיה לארץ ישראל. על הסיפון עמדו לצידה רחל המשוררת (עימה שמרה בתל-אביב על קשר, אחרי שרחל גורשה מדגניה כי חלתה בשחפת), ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המשורר יונתן רטוש, ועוד אמנים ואנשי רוח רבים. רוזה הגיעה אל חצר כנרת, נשאה בידה מכתב המלצה מידי משה שרתוק, לימים שרת, שר החוץ וראש הממשלה של ישראל. משם היא עברה להתגורר בבית דודה בירושלים.
ב-1920 הותקף הרובע היהודי על ידי ארגונים ערביים ורוזה התחפשה לאחות ויצאה על דעת עצמה לסייע לנצורים בעיר העתיקה. בשער יפו היא פגשה את נחמיה, לימים, בעלה, שהיה חבר ב'גדוד האמריקאי', ושהסתנן באמבולנס לעיר העתיקה כדי לסייע לתושבים להתגונן. בתום שנתיים לנישואיהם נולד בנם יצחק, והם החליטו לעקור לחיפה. שם עבדה רוזה כמנהלת חשבונות בבית מסחר גדול של משפחתה המורחבת, והתמסרה לייצוג עובדים, להקמת איגודים מקצועיים ומועצת פועלים, ולמאבק לשינוי פני החברה הבורגנית. רוב הכסף ממשכורותיה הלך לנזקקי העיר. ביתה שלה, לעומת זאת, היה נזירי, נטול כל אמצעי נוחות — ריק מרהיטים, חף מכל קישוט, הבגדים היו תלויים על מסמר, הדיבור על כסף היה בושה, וארוחות מסודרות היו מצרך נדיר. נחמיה, שגידל כמעט בגפו את הילדים, בישל על פרימוס. מקרר חשמלי — הס מלהזכיר. ואף יתרה מזו, לרוזה לא היה מעולם שעון יד. גם רדיו לא נמצא.
בחלוף הזמן תכונותיה המנהיגותיות ניכרו בציבור והיא גויסה ל'הגנה'. היא כבר הכירה בחריפותו של הסכסוך הלאומי ועסקה בפיקוח על פריקת נשק בחשאי בנמל חיפה ובטיפול בעליית מעפילים לא חוקית, שהחלה בהיקפים קטנים מיד עם כינונו של משטר המנדט בארץ. היא גם נלחמה על "כיבוש עבודה עברית" בנמל, ברכבת, בדואר. אך תמיד נהגה על שמירת צלם אנוש והתנגדות למעשי גמול ולרעיונות נקם בערבים. שנים אחדות אחר כך, בעודה מפקדת בכירה, מנהיגת פועלים מוכרת, אם צעירה בת 33, עקרה רוזה עם משפחתה לתל-אביב.
רוזה השתלבה עד מהרה בצמרת הפיקוד הארצי של הארגון, ולמעשה, הפכה חברה במטכ"ל של 'ההגנה' (שהיה אז מין קונפדרציה של עשרות תאים קטנים ורק שלושה סניפים גדולים, בשלוש הערים הגדולות). הכט שימש מרכז 'ההגנה' מסוף 1922 ועד מאי 1931, ורוזה עבדה לצידו, כמנהלת הכספים של הארגון (לאחר שרחשה מומחיות בעבודתה ב'סולל בונה' ואחר כך בבנק 'הלוואה וחיסכון'). היא אף הייתה אחראית לרכישת נשק בחוץ לארץ, ולמעשה, על ראשית בנייתה של התעשייה הצבאית בארץ.
עד מהרה היא הפכה לדמות נערצת, אפופה הילה של מיסתורין, אישה שמועידים אותה לגדולות; אלא שאז התחולל פתאום מפנה מר וכואב: הכט הואשם על ידי בן-גוריון ועל ידי גולומב בחוסר נאמנות להסתדרות, בפעולות חתרניות שבוצעו ללא סמכות ובמחדל של 'ההגנה' להתמודד עם מאורעות תרפ"ט, 1929. ובעוד רוזה דוחפת את הכט להיאבק בכל הכוח על שליטתו בארגון, בטענה שהאחריות לכל אלה נופלת על ההנהגה המדינית — בן-גוריון היה נחוש לחסל כל ארגון חמוש שלא שלט בו. באמתלה שהשניים מחוללים מרד, בן-גוריון הדיח באכזריות את הכט ואת רוזה מתפקידם.
• • •
באחרית ימיה כיהנה רוזה כחברת מועצת עיריית תל-אביב וחברה בוועד ההורים המרכזי. היא פעלה בתחום החינוך: הקימה את בית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב, בדגש על ערכים סוציאליסטיים, דמוקרטיים-ליברליים, שבמרכזם העבודה והשוויון. לאחר מכן, הקימה את בית הספר החקלאי בגבעת השלושה, שייקרא לימים על שמה. בשני מרכזי החינוך הללו יתחנכו גם ילדיה, יצחק ורחל. רוזה הקדישה את זמנה לטיפול בילדים עבריינים עזובים, בנתה איגוד מקצועי לפועלי ניקיון. אך חייה נקטעו מוקדם מדי.
לאורך שנות חייה סבלה ממחלת לב, ומאוחר יותר התגלתה אצלה גם מחלת הסרטן שהביאה למותה. לימים סיפר יצחק רבין על הפרידה מאמו: "הוזעקתי מ'כדורי' הביתה. חשתי שידעה כי אני בדרך אליה. ואמנם בדי-עמל עיניה היו פקוחות. מעולם לפני כן ולעולם אחרי כן לא בכיתי כך. לא תמיד הייתה שעתה פנויה למלא את התפקידים השגרתיים של אמא. אבל תמיד היה בה מן הייחוד, להט מרתק".
"להט זה של אמו, להט בלתי מתפשר זה, הוא דווקא לימד את הבן ערכם של חישובים קרים", כותבת ההיסטוריונית בסוף הספר. "גם את אלה וגם את יתרונותיה הנעלים של חתירה לפיוס ולפשרה". •
יצחק רבין סיפר על הפרידה מאמו: "מעולם לפני כן ולעולם אחרי כן לא בכיתי כך. לא תמיד הייתה שעתה פנויה למלא את התפקידים השגרתיים של אמא. אבל תמיד היה בה מן הייחוד, להט מרתק"
