שנים לפני מותו ובטרם ההצהרה שהוא פורש מכתיבה דאג פיליפ רות למורשת שהוא מותיר אחריו. הוא חיפש נואשות אחר ביוגרף שיוציא אותו טוב. מעין "סופר צללים", כשמו של אחד מספריו הנודעים. קוראיו ודאי ידעו כי בעיקרו של דבר הוא אינו נדרש לביוגרפיה, שכן את הכל תיאר כבר בספריו. וינסטון צ'רצ'יל נשאל יום אחד על ידי עיתונאי, אם אינו חרד מפני מה שיכתבו עליו הביוגרפים לאחר מותו. "כלל וכלל לא", אמר, "איני משאיר מלאכה כה חשובה בידי אחרים. אני אכתוב את הביוגרפיה שלי". פיליפ רות לא יכול לאמץ את הטריק של צ'רצ'יל. הוא לא נתפס כדובר אמת בכל מצב ועל כל עניין. לא כשהוא כותב על אמו השתלטנית והארוחות המשפחתיות שלה, ולא כשהוא מתאר את אביו חדל האישים. על נשותיו, שכובותיו ושאר הנשים בחייו איש לא ציפה למצוא בספריו אמיתות מזהירות. רות לא ויתר על הזניח שבעירויים, גם לא על המפגש עם האחות המטפלת בו בבית החולים לפני הכניסה לצנתור.
החרדות של רות גברו מאוד למקרא דבריה של גרושתו, השחקנית קלייר בלום, בספר שכתבה על חוויותיה מנישואים לאיש בלתי נסבל. הוא תידרך וסיפק חומרים ועדויות לשני מועמדים עיקריים. סטיבן זיפרשטיין רומז כי גם הוא נמנה עם המועמדים האפשריים. בסופו של דבר בחר רות בבלק ביילי. זמן לא רב לאחר מותו של רות יצאה לאור הביוגרפיה הגדולה. איננו יכולים לדעת אם זה אכן הספר שרות עצמו כה עמל בהכנתו, אך המבקרים הראשונים של הספר, כך מספר זיפרשטיין, היללו ושיבחו אותו. המכה הקשה לא איחרה לבוא. אט-אט ובקצב מואץ התגברו בעיתונות סיפורים קשים ומטרידים על בלק ביילי. נשים רבות וגם נערות צעירות סיפרו על הטרדות מיניות קשות ואפילו על אונס. הוצאת 'נורטון' המכובדת, שהוציאה לאור את הספר, הודיעה שהיא גורסת את כל המהדורה ומסירה את Philip Roth: The Biography מן המדפים. כחובב רות מושבע מיהרתי, כנראה, לרכוש את ספרו המשוקץ של ביילי. לא גרסתי אותו. אך לאחר הקריאה בו, ובלי מושג על דרכיו הנלוזות של מחברו, סברתי כי רות עשה שגיאה קשה.
***
ספרו 'היהודי' של זיפרשטיין לא בא לכפר על נפילתו של ביילי. הוא "יהודי" משני מובנים: הן בשל כלילתו בסדרה מופלאה שעניינה חיים של יהודים, והן משום העיסוק המפורט בה בהיבט בולט ומודגש ביצירתו של רות — יהודים ויהדות. אך ידיעותיו והבנתו של רות בתחום שכה העסיק אותו היו מעטות ושטחיות. לימים יתברר כי כי גם ידיעותיו והבנתו את מהות הציונות והמפעל הלאומי בארץ ישראל לא היו מעמיקות. רות הצליח לעורר כעסים בקרב קוראיו היהודים, שרבים מהם ייחסו לו מניעים אנטישמיים. קריאה מחודשת ב'מה מעיק על פורטנוי', למשל, ספר שהסעיר רוחות מירושלים ועד ניו-יורק, מעוררת היום תמיהה. רות נדרש לסטריאוטיפים הנדושים על האמהות היהודיות, כמו שוודי אלן ומל ברוקס עשו להם שם בזכותם.
לצד המגנים והתוקפים את רות “החצוף”, המתנער מכל צו של מוסר, התייצבו, ובאותה מידה של להט, תומכים ששיבחו אותו על הולכתה של הספרות למחוזות שהיא לא העזה לצעוד בהם עד כה. פיליפ רות ופורטנוי כסוללי דרכים חדשות. שני המחנות יגנו על קווי הביצורים שלהם כל ימי הקריירה הענפה של רות. סופרים ידועי שם ובעלי סגנון שכל גדולתם האיפוק, הספק, הרמז, שהותירו בכתיבתם כר נרחב לשיפוטו של הקורא, התמוגגו למקרא הבטנה החשופה בכתיבתו של רות. זיידי סמית, סופרת אנגלייה רגישה ומעודנת, שהתוודעה אל רות באחרית ימיו, כתבה ב'הניו יורקר' במאי 2018 מאמר הספד: "הוא לא הסתיר דבר מכל מה שהיה לו. הוא לא הגן על דבר מפני הכתיבה שלו ולא שמר על דבר ליום סגריר".
זיפרשטיין מגולל את סיפור חייו של רות במעקב אחר היצירה הספרותית שלו. במובן זה הביוגרפיה של הסופר היא גם דיון ממצה במורשת הספרותית שלו. כמי שנאמר עליו שאינו מסתיר דבר בכתיבתו, הקורא אינו מתקשה לפענח את הדמויות המנסות להסתתר בשמות בדויים. ניוארק, עיר ילדותו שידעה ימי פריחה ושגשוג לפני ששקעה, מככבת בספרים הראשונים. משהו על הרקע היהודי בחינוכו ובגידולו אנו שואבים מהזלזול בתרומה של בית הספר של ימי ראשון שבהם היה אמור הצעיר ללמוד על כך. אביו של רות, מספר לנו הביוגרף, נהג לפקוד את בית הכנסת במקום מגוריו לאו דווקא בשל התפילות, אלא משום שהחזן ה"גוי" של בית הכנסת נהג לענג את המתפללים לאחר תום התפילה בהשמעת אריות מאופֶּרות איטלקיות.
זיפרשטיין מייחס חשיבות רבה ומעמד של יצירה מעצבת ברשימת הספרים של רות ל-Counterlife, שיצא לאור בשנת 1986 ותורגם לעברית בשם 'החצי השני'. גם בספר זה, כמו בספרים אחרים שלו, מציב רות בלב הסיפור את גיבורו נתן צוקרמן, אך הפעם הוא מצרף אליו גם את אחיו. רות היה מודע למעמד החשוב של 'החצי השני' בכלל יצירתו ודיבר על כך. עם צאתו לאור של הספר אמר כי רצה באמצעותו ללבן את מהות כתיבתו ותכליתה ואת משמעות היותו "סופר יהודי". זאת הסיבה, ובדין, שהביוגרף נדרש לניתוח מפורט לנסיבות כתיבת הספר ומשמעו. אין אנו מבטלים את החשיבות המיוחסת ליצירה זו, אך אנו נבקש להתמקד בה משום שהיא תשרת אותנו להבנת תפיסותיו של רות על פרק חשוב בתולדות היהודים - הציונות והקמת מדינת ישראל.
ידיעותיו של פיליפ רות על תולדות העם היהודי בעידן המודרני והבנתו את משמעותן היו רבות מבקיאותו ברזי היהדות. הוא נאחז בסמלים יהודיים נפוצים וידועים כאנה פרנק ופרנץ קפקא, ושילב אותם להפליא ביצירותיו. בשנת 1963 ביקר עם קלייר בלום בישראל, וקודם לכן השתתף במשלחת של צעירים בארץ. הוא הצטלם בחברת בן-גוריון. הוריו התגאו בתמונה והציבו אותה מעל האח. טרם ביקורו בישראל לקראת כתיבת 'החצי השני' הגביר את הקריאה על המדינה והסתייע בידידים ישראלים בניסיון להבין את משמעות האירועים האחרונים בתולדות ישראל. נאמר לנו בספר כי פיליפ רות לא התרשם מאוד מטיעוניהם של חבריו בשמאל ובמרכז הישראלי. הם הצטיירו בעיניו מתונים מדי, "לא יהודיים". לעומת זאת תיאר בספרו ביקור נלהב בהיאחזות בגדה המערבית, "אגור" הוא קרא לה, שבה פגש יהודים אותנטיים עם אש בעיניים. לכל מי שרצה לשמוע סיפר על ביקור מפעים בביתם של בני הזוג לוינגר ברובע היהודי בחברון. הוא אהב את הרב המדבר על ימות המשיח, ובעיקר את הרבנית הנלהבת. לא היה אפשר להסיט את רות מהסטריאוטיפים שלו. חזון הנרמול, היות ככל הגויים, לא דיבר לליבו.
ייתכן מאוד שאין זה מפתיע, אך לטעמי אחת מפסגות המורשת הספרותית שלו היא שלישיית הספרים המכונה בפי מבקרים וחוקרי ספרות 'הטרילוגיה האמריקאית'. שלושת הספרים יצאו לאור בזה אחר זה בשנים 2000-1997. 'פסטורלה אמריקאית', 'הכתם האנושי' ו'נישאתי לקומוניסט' משקפים את הכרתו העמוקה של פיליפ רות את מהותה של המדינה שבה חי, ובעיקר את התפתחותה לאחר מלחמת העולם השנייה והתייצבותה בראש המחנה של המערב במאבקו בעולם הקומוניסטי. בספרים אלה ניכרת רגישותו הרבה של רות, היהודי, בן המיעוט, להתעצבותה של ארצו כמדינה סגורה, מבוהלת וגזענית.
***
בערוב ימיו השתלטה השאיפה לזכות בפרס נובל על חייו של רות. לאחר שזכה בכל הפרסים הספרותיים שארצו ומדינות דוברות אנגלית מעניקות לסופריהן, לא הצליח להבין מדוע נמנעים החכמים בשוודיה להעניק לו את הפרס המיוחל. אנו מתקשים לסתור את תחושותיו כי שיקולים שאינם ספרותיים היו מעורבים בהימנעות זאת. בכל זאת, פיליפ רות היה סופר יהודי.
סטיבן זיפרשטיין הוציא מתחת ידיו ביוגרפיה מאירת עיניים, מורכבת ומעמיקה על סופר חשוב שלעיתים נדמה שעשה כל שלאל ידו כדי לעורר התנגדות וטינה. ובכל זאת, כראוי לספר חשוב, הוא אינו מנסה לפתור את כל חידת פיליפ רות. אני למשל מתקשה להבין מדוע סופר שעשה הכל כדי להדגיש את יהדותו, דרש בתוקף כי לאחר מותו לא ישמיעו את ה"קדיש" בהלווייתו.
Steven J. Zipperstein, Philip Roth: Stung by Life (Jewish Lives), Yale University Press, 2025, 368 pp.
לא כל חידות חייו של רות פתורות. כך למשל, קשה להבין מדוע סופר שעשה הכל כדי להדגיש את יהדותו, דרש בתוקף כי לאחר מותו לא ישמיעו את ה"קדיש" בהלווייתו
