העונה הראשונה של "בלאדי מורי" הייתה ממתק אמיתי. קומדיה רומנטית ישראלית שמרגישה ממש אמריקאית, במובן המחמיא. היה כיף להיסחף לתוכה ולשכוח מהכל, היא שברה את חוקי הז'אנר אבל באהבה ובכבוד. היא הייתה מתוקה כמו "ארבע חתונות ולוויה" ו"נוטינג היל", והסתיימה בצורה הרבה יותר מפתיעה מהן. סיפור האהבה הזה לצערנו (או לשמחתנו) מסתיים בתחילת העונה השנייה.
בעונה הנוכחית מורי (נעמי לבוב) ודנה (רותם סלע) מתמודדות עם דברים גדולים יותר ממציאת אהבה (שתיהן משחקות נפלא, כמעט מיותר לציין זאת). דנה מאוד רוצה להיות אמא, וחושבת אפילו לגנוב זרע. העלילה עמוקה, אבל הסדרה בשום פנים ואופן לא תלך לכיוון אפל ומלנכולי, ויש רמזים שזה יסתיים בצורה טובה. מורי ממשיכה לחפש אהבה, ומגלה כמה פעמים שהגברים שלה לא פנויים רגשית או נשואים. למזלנו, יש מספיק פאנצ'ים כדי לרכך את זה. גם מורי תמצא אהבה בסוף, גם אם הסוף יהיה בעונה חמישית.
אמנם המסע של הגיבורות קשוח ומלא תלאות, אבל הטון של הסדרה נשאר אופטימי ומלא חיים. החיפוש אחר אהבה והרצון להיות הורים הוא די בסיסי, אבל קשה למצוא סדרות ישראליות שעוסקות בכך, וזה דבר שמאוד חסר על המסך הקטן. גם לקומדיות שלנו יש נטייה להיות עצובות, ואפילו לפעמים ממש חמוצות. מרענן גם לראות סדרה שלא עוסקת בפשע או בביטחון המדינה, כאלה יש לנו מספיק. "בלאדי מורי" עוסקת בצרות רגילות של נשים די רגילות, ותוך כדי זורקת המון רפרנסים לקולנוע ולתרבות הפופ – אין הרבה דברים טובים יותר.
"בלאדי מורי" מצליחה להגיד דברים משמעותיים על הרצון להיות הורה, ועל הלחץ העצום שיש בחברה הישראלית על רווקות (וגם על המושג המאוס, "רווקות מאוחרת"), אבל היוצרת, סתיו אידיסיס, שומרת על הז'אנר האהוב. בימים כאלה מטורפים, אנחנו צריכים קצת אוויר, ו"בלאדי מורי" מספקת את הבריחה המושלמת. הכוח של הקולנוע והטלוויזיה היה תמיד לגרום לך להאמין ולהישאב לסיפור, והסדרה הזאת גורמת לך לחשוב שתל-אביב מגניבה כמו ניו-יורק, ושבמדינה כמו ישראל אפשר שיהיו לך צרות יומיומיות ואתה גם יכול להתבכיין עליהן חופשי. היא אולי המוצר היחידי בטלוויזיה כרגע שבו אפשר באמת להאמין שהמציאות פה נורמלית ושאפשר להתעסק באהבה וברפרנסים לקוונטין טרנטינו. ישראל של "בלאדי מורי" היא מקום נהדר לחיות בו, כמו ניו-יורק של "חברים". איזה כיף יכול להיות פה.
