ביום שני, ערב ראש השנה, הושמעה בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק הצהרת צרפת, חברה קבועה במועצת הביטחון, על הכרה במדינה פלסטינית. שום דבר לא חדש בנוגע לאו"ם. כבר עשרות שנים הוא נגדנו. הרי יש שם רוב אוטומטי של מדינות חשוכות. עכשיו גם אלה שהיו אמורות להיות נאורות מצטרפות לחשוכות. הנאומים של נשיא צרפת ואחרים היו צפויים להחריד. מרוב הפעמים שבהם הכריזו מנהיגי צרפת, בריטניה וקנדה שההכרה שלהם במדינה פלסטינית היא לא מתנה לחמאס – ברור שהם מבינים שזו בדיוק נקודת התורפה. זו מתנה לחמאס. רק לחמאס.
הבעיה היא אפילו לא בעצם ההכרזה. הרי כבר הרבה מאוד שנים הם בעד פתרון המבוסס על שתי מדינות. הבעיה היא שההכרזה מגיעה על רקע של גל עוינות חסר תקדים נגד ישראל ונגד היהודים בעולם. הם יודעים, ובוודאי אמורים לדעת, שישראל מנהלת מלחמה כפולה, גם בחזית הצבאית וגם בחזית המדינית. והם יודעים שההכרזה שלהם, בעיתוי הנוכחי, ללא הכרה בישראל כמדינה יהודית, ללא שלילה של זכות השיבה, היא המתנה החשובה ביותר שקיבל חמאס.
2 צפייה בגלריה
(מקרון באו"ם, השבוע. בזמן שהוא יוזם הכרה במדינה פלסטינית, בתי יהודים בארצו מסומנים | צילום: REUTERS/Eduardo Munoz)
בשבוע שעבר פורסם כאן שעופר ברונשטיין, יועצו של נשיא צרפת, הבטיח שמקרון יבהיר את עניין השיבה או ידגיש שהפתרון כולל הכרה בישראל כמדינה יהודית. זה לא קרה. זו עוד סיבה לחמאס לברך על הכרזות ההכרה. זה הישג של חמאס. רק של חמאס.
גם אבו-מאזן תפס טרמפ על החגיגה. ההופעה שלו בעצרת האו"ם, בשידור מרמאללה, כללה את כל הטענות הצפויות נגד ישראל. שוב ג'נוסייד. שוב הרעבה. אותה תעמולה ישנה ומזיקה. הייתה שם הבטחה ל"ביטול כל התשלומים הקודמים למשפחות אסירים ומרטירים". בהחלט הבטחה מעניינת. אלא שכבר היו כמותה בעבר. ושום דבר לא השתנה. אולי כדי למחוק את ההבדל בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס הופיע המנהיג הפלסטיני עם סיכת מפתח על דש מעילו. זה המפתח שמסמל את הפנטזיה לשיבה. לא למדינה הפלסטינית. לתוככי ישראל. זה המפתח שמבטיח שכל זמן שהוא האתוס המכונן של הפלסטינים – שלום לא יהיה.
אפשר להוסיף וחובה להוסיף שהמפולת המדינית של ישראל, בהקשר של ההכרה במדינה פלסטינית, היא פועל יוצא של איוולת ישראלית. אין אסטרטגיה. אין מדיניות. אין יוזמה כלשהי. כלום. יש רק הבטחות של חברי כנסת ושרים לעוד ועוד התנחלויות, ולהחלת ריבונות על עוד ועוד שטחים. אם הקואליציה הימנית תומכת במדינה אחת, מהים עד הירדן, מה לנו כי נבוא בטענות לאחרים. ואם ישראל מתעקשת על התיישבות יהודית הולכת ומתרחבת בשטחי יהודה ושומרון, איך אפשר לבוא בטענות לאלה שתומכים בשיבה פלסטינית לישראל. הרי רוב חברי הכנסת של הליכוד מתיישרים לפי הקו של סמוטריץ' ובן גביר. עם קואליציה כזו רק דבר אחד ודאי: אנחנו רק בתחילתה של המפולת. הגרוע מכל עוד לפנינו.
*
באופן מוזר משהו, היחידי שמסוגל לעצור את המפולת ולהתייצב מול קואליציית הסיפוח של נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר הוא דונלד טראמפ. לא יהיה סיפוח, הוא הבטיח למנהיגי מדינות ערביות ומוסלמיות בפגישה שקיים איתם ביום שלישי השבוע. נדמה שרוב ההבטחות שלו לא מתקיימות. הרי האיומים שלו על חמאס לא מחזיקים מים. מה הוא כבר יכול לעשות להם. אבל הוא יכול, ועוד איך יכול, לאיים על ישראל.
חזון האימים של נתניהו על סופר-ספרטה ומשק אוטרקי הוא אולי לאחרית הימים, וצריך לקוות שהם לא יגיעו. בינתיים, התלות של ישראל בארה"ב קרובה למוחלטת. לא שאנחנו זקוקים לתכתיבים בינלאומיים. אבל אם טראמפ מציל אותנו מהחזון של מדינה אחת, מצד ימין, הוא ראוי לכל ברכה. אולי, מי יודע, גם הוא מתחיל להבין שבישראל שולטת קואליציה, בלשון עדינה, לא לגמרי רציונלית.
כך גם תוכנית 21 הנקודות לסיום המלחמה בעזה שלפי הדיווח הציג טראמפ באותה פגישה עם מנהיגי מדינות האזור. עד כה לא פורסם שהתוכנית כוללת את פירוק חמאס מנשקו, אלא רק את סילוקו מהשלטון. זו תוכנית רעה. אבל בהתחשב באסטרטגיה של נתניהו, שמוביל אותנו לשקיעה ולהתבוססות בבוץ של עזה, למלחמה ללא הפסקה, עם עוד הודעות של "הותר לפרסום" ששוברות את הלב, עם חרם בינלאומי הולך ומתרחב, עם גזר דין מוות לחטופים – זו תוכנית מצוינת.
*
ובינתיים, בזמן שהפלסטינים זוכים לחיבוק ולהכרה, מצב היהודים בעולם הולך ומידרדר. "שיא של כל הזמנים בתקריות אנטישמיות בקמפוסים", בישרה כותרת של "הילל", ארגון הסטודנטים היהודים הגדול בארה"ב. "נתוני האנטישמיות בארה"ב שוברים שיא זו השנה הרביעית ברציפות", בישר דוח של ADL (הליגה נגד השמצה). 9,354 תקריות אנטישמיות בשנת 2024. על רובן לא שמענו. אין מספיק דפים כדי לדווח על כל האירועים. על התנכלויות נגד ישראלים אין גוף שעוקב. ואותם אירועים שמתפרסמים – הם חלק זעיר ממה שבאמת קורה.
2 צפייה בגלריה
נאום אבו־מאזן משודר באו"ם. המפתח על הדש מבטיח שכשזה האתוס, שלום לא יהיה | צילום: AP/Yuki Iwamura
ביליתי את הימים האחרונים בקרב קהילות יהודיות בארה"ב ובקנדה. פרופ' ארי אפיללו, שמלמד משפט בינלאומי באוניברסיטת ראטגרס, הוא גם נשיא בית הכנסת הספרדי של האפר ווסט סייד במנהטן. "הקהילה היהודית מפוצלת", הוא אומר לי, "בין תומכי זוהרן ממדאני (המועמד הדמוקרטי לראשות עיריית ניו-יורק, ב"י) למתנגדיו. הכל ישתנה אם הוא חלילה ייבחר. יהודים כבר התחילו לעזוב לפלורידה ולניו-ג'רזי. ליהודים הפרוגרסיבים נדמה שהם ישלטו במצב. ולא ברור אם מדובר בהונאה עצמית או בהתאבדות. הם שוכחים שמדובר באדם שהילל את חמאס והגן על הקריאה Globalize the Intifada. גם בשנות ה-30 היה נדמה ליהודים שהם שולטים במצב". אפיללו חושש שתבוטל השמירה על מוסדות יהודיים, וספק אם יהיה אישור למצעד התמיכה השנתי בישראל.
אפיללו, ציוני אדוק, לא חוסך את שבטו מממשלת ישראל. היה לו מפגש עם הסטודנטים המוסלמים אצלו בקמפוס. וזה לא היה פשוט. "הם שאלו על ה'בוננזה' של סמוטריץ', על ה'ספרטה' של נתניהו ועל 'עזה בוערת' של כ"ץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ללא בית פוליטי. השמאל לא בא בחשבון. הקמפוסים נגדנו. ישראל כבר לא אור לגויים. הצונאמי בים. הוא עלול להגיע ליבשה. ואנחנו בעצם בסוף תור הזהב".
*
"אין כניסה ליהודים", הכריז שלט שנתלה על חנות בעיר פלנסבורג בגרמניה. המהומה לא עזרה. השלט נותר במקומו. אבל אירוע דומה, חמור הרבה יותר, קרה דווקא בסורבון. יהודים הוצאו מקבוצת ווטסאפ של סטודנטים. היו עוד אירועים דומים. יהודים. לא ציונים. היה נדמה שזו בעיה להיות ציונים. הבלגנו. זו לא אנטישמיות. ואחר כך היה נדמה שזו בעיה להיות ישראלים. שוב הבלגנו. הרי מדובר בעניין פוליטי. אלה היו אשליות. משום שאנחנו בימים שבהם זו בעיה להיות יהודי. בעיה קשה.
כמעט מדי יום, אמרה לי דפנה פוזננסקי בן-חמו, אני מקבלת שניים או שלושה טלפונים מצרפת. דחוף, הם אומרים לי, אנחנו חייבים לעזוב. זר לא יבין זאת. אנחנו בשנת 2025, אירופה, מדינה מערבית, ויהודים רוצים לעזוב הכל. בתוך ימים. אחר כך הם יחזרו למכור את הדירה. עכשיו זו בריחה. הימלטות. הם לא יכולים להישאר שם יותר.
פוזננסקי בן-חמו הייתה בעבר חברת האסיפה הלאומית, לפני מאיר חביב, שהודח בבחירות האחרונות על ידי קרולין ידאן. כבר 47 שנים היא בישראל וכבר שנים היא משמשת יועצת, אבל בתופעות כאלה לא נתקלה. בשבועות האחרונים זה קורה שוב ושוב. זו לא רק האנטישמיות הרגילה, שזוכה לפריחה מחודשת באירופה. זה הזן הישן והמפחיד של שנאת יהודים, רק משום שהם יהודים. זה קשור כמובן ל-7 באוקטובר, זה קשור לאווירה, זה קשור לשני הקמפיינים המרושעים על ג'נוסייד והרעבה, זה קשור לעבודת התעמולה היסודית של קטאר – אבל זו בעיקר שנאה שחיכתה להזדמנות להתפרץ.
יש מי שיטען שאלה מוסלמים. זה לא מדויק. מי שחשוף רק לעיתונים כמו "לה מונד", "הניו יורק טיימס" ו"הארץ" – שמובילים את הקמפיינים הארסיים – יפתֵח שנאה תהומית לישראל. איך לא. עם תמונות של ילדים גוססים, עור ועצמות, על שערי עיתונים – השנאה היא התוצאה הצפויה. נכון שעוברים כמה ימים, ורוב העיתונים שפירסמו את תמונות הזוועה פירסמו גם "תיקון" או "הבהרה" שמדובר בילד שסובל ממחלה גנטית או אחרת. אבל בודדים נחשפים לתיקון. קמפיין השנאה כבר השיג את שלו.
אלה לא מחאות פוליטיות. עכשיו אלה רדיפות אישיות. פוזננסקי בן-חמו שלחה לי תמונה של כניסה לבניין, עם כיתוב בחריטה גסה: "בקומה חמישית גרה משפחה ציונית". כלומר – יהודית. וזה עוד לא הכל. מה שגרם לגל הבקשות לעזיבה מיידית – ובעצם לבריחה – הוא האיומים האישיים. "נגיע אליכם", אומרים המטלפנים האנונימיים. וזה מפחיד. אנחנו ב-1939, אמרה לי פוזננסקי בן-חמו. זה נשמע קצת מוגזם. הרי לא היה ליל בדולח בצרפת, ולא בשום מקום אחר באירופה. המדינה עצמה נאבקת באנטישמיות. החקיקה על פשעי שנאה על רקע אנטישמי, אמר לי שגריר צרפת בישראל, מחמירה יותר מזו שעוסקת בפשעי שנאה על רקע גזעני רגיל. אבל בהתייחס לרטוריקה של חלק מהעיתונים המובילים, וההצהרות של מפלגת השמאל הקיצונית בראשות ז'אן לוק מלנשון ורימא חסן, אפשר להבין את היהודים המבוהלים.
לא, זה לא המצב של רוב היהודים. הבעיה היא שלפעמים אלה היהודים עצמם, גם אם מיעוט קטן ושולי, שמעניק לגיטימציה לשנאה, כמו למשל השגריר לשעבר בצרפת, אלי בר-נביא, שפנה למקרון בדרישה להטלת סנקציות על ישראל. רוב היהודים, עדיין, מנסים להמשיך בחייהם הרגילים. אלא שיש יותר ויותר סימנים מטרידים. חמישה מרצים ביטלו לפני שלושה שבועות השתתפות בכנס במוזיאון היהודי של פריז, שעסק בהיסטוריה של יהודי צרפת, בתירוץ המפוקפק שמשתתף בו דוקטורנט מהאוניברסיטה העברית. העיוורים יאמרו מה פתאום, זו לא אנטישמיות. זו "ביקורת" על ישראל. הדחקה תמיד הייתה אלטרנטיבה, אבל בדרך כלל היא לא עזרה. אפשר בהחלט להבין את התחושה של אלה שמקבלים איומים או שכתובת נאצה מתנוססת בכניסה לבניין המגורים שלהם – שהשנה היא 1939.
לפי סקרים שהוצגו בכנסת כבר ביולי 2024, 68 אחוז מיהודי צרפת אינם מרגישים בטוחים. 38 אחוז מהם, כ-200 אלף, חושבים על הגירה. מיותר לציין שיש זינוק בתקריות האנטישמיות, אבל הנתונים רחוקים מלבטא את המצב האמיתי. משום שכפי ששמעתי שוב ושוב מיהודים, גם צעירים, שעברו בעצמם אירוע אנטישמי, הם מעדיפים לא להתלונן. הם חוששים שזה רק יחמיר את מצבם. בדיוק כמו בפרוטקשן. משלמים או שותקים.
צרפת היא מדינה עם מורשת יהודית מפוארת. היא אמנם כוללת גם את דרייפוס וגם את משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, אבל היא כוללת גם את המאבק באנטישמיות. אנחנו ב-2025, אבל באוויר מנשבות רוחות של 1939. ישראל היא מקור לגאווה יהודית בחו"ל. אבל לא רק. מדיניות לא חכמה של ישראל פוגעת ביהודי העולם. כאשר מגבשים מדיניות על עזה, כאשר משמיעים הצהרות על מחיקת הרצועה ועל בוננזה, כאשר מטפחים פנטזיה על סיפוח – לא רק ישראל הופכת למצורעת. גם יהודי העולם משלמים מחיר. ייתכן שזה מוגזם לדרוש מהממשלה הנוכחית להבין את האמת הפשוטה הזאת. אבל בשם יהודי העולם – חובה לדרוש.
