עצב הראייה // מריה גאינסה } תרגום: רינת שניידובר } תשע נשמות } 216 עמ'
בו-ברגע שסיימתי לקרוא את 'עצב הראייה' ניגשתי לחפש עוד יצירות מאת התגלית הספרותית החדשה בחיי, מריה גָאינסָה. אף שספר הביכורים שלה, שראה אור ב-2014, עוסק באפשרויות שונות של התבוננות ונסב סביב הממד החזותי, התרשמתי דווקא מקולה הבטוח והנבון, והרגשתי שאני רוצה לשמוע ממנה שוב. קראתי כמה תרגומי שירים יוצא דופן, חקרניים ומלאי דימויים, שהיא אפילו לא כינתה שירים, אלא "טקסטים מחולקים לטורים" (אגב, 'עצב הראייה' התחיל ככותרת של אחד משיריה) ורומן משעשע על אודות זיופים ואמיתות בעולם האמנות הפלסטית.
אני חושדת שכל מי שיתאהב בה כמוני יחמוד תרגומים נוספים מיצירתה, שנכתבה במקור בספרדית, כי גאינסה מתייחסת לכתיבה כאל מרחב של חירות, שבו היא קובעת את הכללים ולתוכו היא משקעת את תחומי העניין המגוונים שלה: מורשת משפחתית והכבלים הרופפים שבהם היא מוחזקת ("איזו ביוגרפיה אינה טומנת בחובה מידה של מסתורין? יש פרטים שאובדים בחשכת הזמנים, וטוב שכך: המוח מתאבן כשמבינים הכל"), זיכרונות והחומר הגמיש שממנו הם עשויים ("אמרו על אחי הבכור שהוא מצטיין בכל התחומים... ושהוא צלם מיוחד במינו. אני זוכרת אותו יוצא עם המצלמה שלו, אבל לא זוכרת כלל את הצילומים"), המצאות עלילתיות ומחשבות הגותיות על אסתטיקה ועל הולדתה של יצירה ("הוא שכח שאחד המרכיבים החשובים ביצירה הוא השתיקות שלה, ושהסגנון הוא דרך להתעקש על דבר-מה"). בכך היא מזכירה את רייצ'ל קאסק הבריטית, שבטרילוגיה הבלתי נשכחת שלה שירטטה את הגיבורה בת-דמותה מתוך אנקדוטות צדדיות והתבוננויות באחרים; ואת מגי נלסון האמריקאית (מחברת 'הארגואנוטים' המופלא), שעירבלה לתוך יצירתה מחשבות ביקורתיות על ספרים שקראה ועל רעיונות שחקרה. גאינסה מדלגת בין ז'אנרים באורח אגבי, ושומרת על סגנונה ועל מקורות הסקרנות האנושית שלה גם כשהיא כותבת רשימות על אמנות, וזה מה שעשתה באופן מקצועי לפני שהתפרסמה כסופרת, שמתורגמת כיום ללמעלה מ-15 שפות.
'עצב הראייה' מורכב מ-11 פרקים שמתקיימים בה-בעת גם באופן מנותק זה מזה וגם כחלק מרומן ביוגרפי-אנקדוטלי. אפשר להתייחס לכל אחד מהם כאל סיפור קצר, אבל משתלם יותר לקרוא אותם כרומן של בניית זהות, שמתוכו מאבדת את עצמה הגיבורה כדימוי ביצירת אמנות כדי להחזיר את עצמה בתור דמות ביצירת ספרות. כשם שגאינסה מדלגת בין ז'אנרים, כך היא רוחפת על פני מדיומים, כאשר בכל פרק העלילה קשורה להתבוננות ביצירת אמנות חזותית, ולעיתים גם לסיפור החיים של האמן. כשהיא מספרת, למשל, על מחלת הסרטן הממושכת של בעלה ("לילות כמו מנהרות, פלאוריטיס שצבטה את חזהו, כימותרפיות קטלניות, ושורה שלמה של צמרמורות שאני מעדיפה לחסוך מכם"), היא מזכירה אישה שנהגה ללכת בלילות במסדרונות בית החולים והתפרנסה מזנות. היא סיפרה לבעלה של הגיבורה, שרותקו הוא הצייר האהוב עליה, כי ראתה העתק של רותקו שהודבק על הקיר לצד בלון החמצן שלו. לפני כן מסופר, שבשיא הקריירה שלו, רותקו סירב למסור את ציורי הענק שלו למסעדת 'ארבע העונות' בניו-יורק, למרות שזו הייתה "ההזמנה היקרה ביותר בתולדות האקספרסיוניזם המופשט". רותקו אכל במסעדת המלון ואמר שהוא מריח "ריח של כסף רקוב". חבריו הציירים בארנט ניומן וקליפורד סטיל "הוקיעו אותו כזונה של האמנות", וגאינסה מסכמת: "יש זונות ויש זונות".
הכפילות הזאת של מושג הזנות, שדווקא אינו מתממש בדמותה המרשימה של האישה, וכן התממש בתודעתו המסוכסכת של האמן, ניצבת על קו התפר שבין הרושם ובין המושא לרושם. הרעיון נטען במשמעות נוספת היות שמדובר בהעתק קטן של יצירת אמנות גדולה. המספרת טוענת "אותי דווקא מפתיע כמה דברים אפשר לראות כשמביטים בהעתק", ונדהמתי לקרוא בראיון עם גאינסה, שלמרות שכל חייה כתבה על אמנות, אין אף ציור תלוי בביתה. היא אוהבת קירות לבנים. עולה כי הגיבורה קוראת יצירות אמנות בחדות ובידענות יותר משתהיה מסוגלת לקרוא את המציאות, וסוף הספר מגלה באורח מעודן ומחוכם ביותר למה מרחפת מעל הספר עננה של אובדן. כאשר אמנות חזותית מיוצגת ביצירת אמנות מילולית מדובר בטכניקה רטורית שנקראת אקפרסיס, כך שהתיאור המילולי של היצירה החזותית מגלה בה פנים חדשות, מטרטר בה שתיקה כפויה, מפנה אצלה מקום לפרשנות חדשה. זה ספר יפה ורב-שכבתי, שמיועד למי שמאמין באמנות. במה עוד יש להאמין? •
כשם שגאינסה מדלגת בין ז'אנרים, כך היא רוחפת על פני מדיומים, כאשר בכל פרק העלילה קשורה להתבוננות ביצירת אמנות חזותית
