קוראים לזה חיים // אמילי מואטי } עם עובד } 204 עמ'
'קוראים לזה חיים' מאת אמילי מואטי הוא ספר שזורק אותך ישר אל לב המאפליה. רונה, גיבורת הרומן, רק רוצה יום אחד של שקט ושלווה בחיים שלה. לשם כך היא קובעת לעצמה יום פינוק בספא נחשב, ביום הולדתה, כי "היום היא מתחילה מחדש, וגם אם יהיה לה קשה והחושך יתגנב, היא תתגבר ותמשיך". אבל משהו קורה, אירוע חריג שמסיט את היום הנפלא שלה אל מחוזות האימה והבלבול. זו סצנה חזקה, מערערת, כתובה היטב, שטוענת את הרומן במשמעויות ועניין להמשך, שאלות של מוסר, ערעור מציאות ומי ראוי לחמלה עולות על פני השטח.
בהמשך אנחנו מתוודעים לסיפור חייה של רונה מילדות ועד בגרות. המאפליה הולכת ומעמיקה, ומה שנראה בהתחלה כמו אירוע מחולל מסתבר כמו עוד אחד משרשרת אירועים קשים, טרגיים, שמלווים את רונה לאורך כל החיים. בלב האפלה יש גבר, טורף מיני, שאימלל את נעוריה, הרס אותם לגמרי ובעצם נטל מרונה כל סיכוי לחיים נורמליים. כעת הוא מת, והיא נדרשת להגיע להלוויה שלו.
יש לומר: התיאורים שבהם מואטי פורטת את מערכת היחסים החולנית בין רונה הנערה (ובעצם ילדה) לבין הגבר המתעלל, הם מהטובים שקראתי בעברית. דרך עיניה אנו לומדים כיצד נלכדת נערה בציפורניו של הטורף, כיצד הוא מנצל אותה, את אופייה, את העובדה שהיא מגיעה מהעולם הדתי המסורתי, כיצד הוא טווה את הקורים, מערער את דעתה, שותל במוחה מחשבות הרסניות ומשמיד כל חלקה טובה בחייה, מאותו רגע והלאה. אם כך, זהו ספר על טראומה, על המנגנון ההרסני שלה שבהיעדר טיפול מתרחב וגדל עד שמלוא כל העולם פצע מדמם ומגיר. רונה אינה מצליחה להתרומם לחיים טובים, להפך, הטראומה עוברת אלף גלגולים ואלף ביטויים בחיים הממשיים. "קוראים לזה חיים" אבל אלה חיים פגומים, נטולי סיכוי ממשי, חסרי חמלה. המסקנה היא שלרונה מעולם לא היה סיכוי, לא ככה בכל אופן.
אמילי מואטי מגישה לנו סיפור חיים קשה וחסר תקווה. הכתיבה שלה סוחפת, הדיוק הכירורגי שלה מעורר אימה, לא כמטאפורה אלא כממשות, קשה להניח את הספר מהיד. זה קריאה מבעד לאצבעות המונחות על העיניים. אתה לא רוצה לקרוא ובכל זאת קורא. זו נקודה חשובה. מה טיב החוזה של מואטי עם קוראיה בספר זה? אני מניח שאם היה מדובר בממואר רשמי, הרי השאלה הזו לא הייתה נשאלת כלל. בממואר החוזה ברור — מדובר בסיפור אמיתי והסופרת מחוייבת לכנות מקסימלית או לכל הפחות לעובדתיות מינימלית. הקריאה בממואר מנתבת את הקורא לתודעה דוקומנטרית, לתודעה של הזדהות מלאה, של השתתפות אמפתית בקורותיה של הגיבורה. זה הרי קרה כך במציאות, אני יודע זאת מראש, חוויית הקריאה נמצאת בזיקה מלאה עם החיים עצמם, עם הבשר והדם שהיא הסופרת.
אבל הספר 'קוראים לזה חיים' מוגש לקורא כרומן, כלומר כיצירה בדיונית הנובעת מיכולת הדמיון של הסופרת, ואם כך הוא המקרה בספר זה, הרי מדובר על חוזה קשה כמו שהוא פשוט להפליא. נדמה לי שהוא חסר את התחכום ואת הרובד הנסתר של כל יצירה המתעלה אל מעבר לפני השטח של הטקסט. מהלך העניינים צפוי, כמו לראות תאונה מתקרבת ואשכרה להיות נוכח בה, הטקסט צף על פני המים ולא צולל מטה. נדמה לי שאני נוגע כאן במגבלה האינהרנטית של הריאליזם הפסיכולוגי שמאפיין את הספרות העברית לדורותיה ומאפיין גם את ספרות המקור בהוצאת עם עובד. כאמור, הבעיה עם הז'אנר הוא הקשיחות הפואטית שלו. במקרה של הרומן שלפנינו, הפצע הענקי מהעבר מנהל את חייה של רונה בהווה או בעבר הקרוב. ההקשרים הפסיכולוגיים ברורים, ברורים מדי, בית הגידול הבעייתי וחסר הפתיחות, הערך העצמי שנפגע בעקבות הפגיעה, חוסר האמון בגברים בעקבות הפגיעה, הטראומה שאינה מטופלת (על ידי פסיכולוג כמובן) ולכן הופכת להיות פוסט-טראומה. בהפשטה, מדובר בספר פסיכולוגיה למהדרין. האם זה חייב להיות ככה? האם לז'אנר הזה יש עוד מהלך ספרותי מעניין ומחדש? למען האמת, איני יודע. אבל כן יכול להעיד שהז'אנר הזה עייף ושחוק וקשה מאוד להציג בו רעיונות חדשים. מצד שני, 'קוראים לזה חיים' הוא ספר שכתוב היטב, סוחף, מעניין וגם מעורר מחשבה. אני משוכנע שיימצאו לו קוראים רבים. •
התיאורים שבהם מואטי מפרטת את מערכת היחסים החולנית בין גיבורת הסיפור לבין הגבר המתעלל בה, הם מהטובים שקראתי בעברית
