בקצה הלילה // פרידו למפה } תרגום: שירי שפירא } אפרסמון } 138 עמ'
לפעמים ספר מעניין בניגוד לכוונת מחברו או "מאחורי גבו". זה המקרה של 'בקצה הלילה'. במקרה זה, וכמובן אם הספר לא מעורר עניין נוסף בזכות כוונותיו שלו, יש להבחין בין הערכת הספר עצמו, שאינה גבוהה, לעניין שבכל זאת מעוררת הקריאה בו. וכדי לסבר את אוזנם של בעלי ההשכלה הספרותית האקדמית אומר רק, בלי להסתבך יותר מדי בתיאוריה ספרותית, ש"כוונת המחבר" שאני מדבר עליה פירושה כוונת המחבר המוחשת בספר עצמו, מה שמכונה "המחבר המובלע", ולא כוונות המחבר הביוגרפי, מחוץ לכותלי היצירה. חלק מהנאת הקריאה היא התחושה שיש יד מכוונת בספר שכיוונה לתוצאותיו והשפעותיו ואלה לא התפרעו ויצאו משליטתה ההדוקה.
הספר ראה אור בגרמניה ב-1933 ומיד נאסר לפרסום על ידי הנאצים בגלל תיאור של הומוסקסואליות ויחסים בין גזעיים. זו גם הסיבה, יש להניח, שהוא חזר לתודעה בזמננו. הספר הוא תיאור של לילה אחד, כנראה בתחילת שנות ה-30, בעיר הנמל בּרֶמֶן בגרמניה (שממנה בא הסופר). הרומן משרטט שורה של דמויות שהוא עובר ושב אל קורותיהן במהלך אותו לילה. צמד סטודנטים הממתינים לספינה שתפליג להולנד; אישה נשואה שגברים מתחילים איתה מתחת לעיניו של בעלה והיא לאו דווקא הודפת אותם; מתאגרף מזדקן שלפניו מופע ראווה והוא חושק במתאגרף הצעיר היפה שעתיד לעלות מולו לקרב; ילד שאביו מתעמר בו כשהוא מופיע יחד איתו במופע של היפנוזה ועוד.
הרומן כתוב במסורת ספרותית מסוימת שאפיינה את שנות ה-20 וה-30 במערב ומיוצגת בספרים כמו 'יוליסס' (1922), ויותר מכך 'מנהטן טרנספר' (1925) של הסופר האמריקאי ג'ון דוס פסוס (ואולי גם 'ברלין, אלכסנדרפלאץ', 1929, של אלפרד דבלין). הספרים האלה מנסים לייצג מכלול חברתי טוטלי על ידי מעבר בין דמויות רבות שבהצטברותן מייצגות את החברה שבתוכה מתנהל הרומן. היצירות הללו צמחו מתוך תחושה כללית של עליית עידן ההמונים בהיסטוריה ובאופן ספציפי יותר ממרכזיותה של החוויה האורבנית בעולם המודרני. לכן הן מתמקדות בערים: דבלין, מנהטן, וכאן כאמור ברמן. אבל הבעיה של חלק מהיצירות הללו — כך זכור לי מהקריאה ב'מנהטן טרנספר' וכך גם כאן — היא שיש ניגוד עקרוני בין סוגת הרומן למבט הסוציולוגי הפנורמי. הרומן מתמקד בבני אדם יחידים, לא בחברה שלמה. במילים פשוטות: הדילוג בין דמויות רבות מעורר חוסר סיפוק אצל הקורא שלא נקשר מספיק לאף אחת מהן ולא מעמיק לשכון בנבכי חייה. לרומן שלפנינו גם לא עומדת עמדה חד-משמעית שמסייעת ליצירת לכידות חלף התזזיתיות בקפיצה בין הדמויות השונות. בכך הוא שונה, למשל, מ'זכרון דברים', אחת הדוגמאות המוצלחות המעטות שאני מכיר לז'אנר הזה, שהחזון הקודר שלו (בצד התחביר) תרם ללכידותו. אם, למשל, אני משווה את היצירה הזאת ליצירה בת זמנה, 'אל האבדון' של אריך קסטנר, עומדת לרועץ ללמפה העמדה המורכבת יותר שהוא נוקט ביחס לחברה בוויימאר. אצל קסטנר החברה רקובה ומפוררת כמעט מקצה אל קצה. אצל למפה יש אור וצל בחברה הזאת ויש בהחלט גילויים של אצילות אנושית. היעדר הגוון האחיד אולי נאמן יותר למציאות, אך לא תורם ללכידות האסתטית. חשוב לומר, זו אינה יצירה רעה. האנשים המתוארים כאן מורכבים ומקוריים (בניגוד לכותרת הרומן שמזכירה יותר מדי יצירה שראתה אור שנה קודם לפרסומו, 'מסע אל קצה הלילה', של סלין; אך אולי אני חושד בכשרים). ובלב היצירה יש סצנה ארוכה בעלת כוח פיוטי רב, כשמתואר המופע של הילד שמהפנט את הקהל ואת הקוראים כאחד. אבל ככלל, הרומן בסריקתו הרוחבית לא מאפשר להיקשר לדמויות באופן מספק.
אבל, כאמור, זו יצירה מעניינת באופן לא מכוון (על ידי הסופר). מלבד חוויית ההמונים והעיר המודרנית, ועם קשר אליה, המטפיזיקה של הרומן היא, כמדומה, מטפיזיקה של היעדר בחירה חופשית: הדמויות נסחפות בחייהן. הבחירה בלילה אחד (כמו הבחירה ב'יוליסס' ביום אחד) ממחישה את שלטון הזמן בכל. וגם במכניות הזאת כשלעצמה חורג תת-הזרם הזה של הרומן המודרני מהרעיון ההומניסטי הבסיסי של ז'אנר הרומן: הבחירה שיש לאדם בעיצוב חייו. הזמן הוא זרם שכולם נגרפים בו: "כן, הזמן התקדם [...] בצעדים אחידים, חסרי רחמים, בלתי פוסקים, נוקשים [...] הזמן נע בהכול, הניע את הכול ואת כולם, והכול נע בתוכו".
אך מה שמעניין במיוחד בתפיסה הפטליסטית הזאת שהיא, לדעתי, נקשרת במחשבתו של הסופר (והוא לא מאותת לנו שהוא מודע לכך) בהומוסקסואליות שמאפיינת לפחות שלוש מהדמויות כאן. הדמויות הללו מבטאות חוסר אונים והיעדר בחירה חופשית ביחס להומוסקסואליות שלהן. אחת אומרת כך: "הו, זה משהו עמוק בנפש, זה ממלא את כל הגוף, אין מה לעשות. אני חזיר, זה מה שאני". ואילו דמות אחרת, מלח שסובל התעמרות, גם מינית, מידי הקברניט שלו ובכל זאת חוזר אל המתעלל, אומר למבקשים לעזור לו: "אותי כבר אי אפשר להציל". כאן, לדעתי, מצויה התשוקה האמיתית של הטקסט. וכל מבנה-העל שלו — העיר, ההמון, הפטליזם — נועד לבטא את האמת הקשה הזו. •
יש להבחין בין הערכת הספר עצמו, שאינה גבוהה, לעניין שבכל זאת מעוררת הקריאה בו
