חוליאן אלבארס ניגש לבעוט פנדל בדו-קרב שמינית גמר ליגת האלופות בין אתלטיקו לריאל מדריד, כבש, אבל תוך כדי מעידה. ואז קרה הבלתי ייאמן: הכדור נרשם כהחמצה, כי הוא נגע בו בשתי רגליים. כל העולם נדהם, והחוק המוזר הזה שונה בזכותו. דייגו סימאונה השתולל מזעם במסיבת העיתונאים. בשבת האחרונה אלבארס שוב עמד על הנקודה – גם הפעם מול ריאל מדריד – ושלח פנימה בלי דרמות מיותרות. 12 דקות אחר כך הדביק בעיטה חופשית אדירה שקבעה 2:4, ובסיום 2:5 ענק. על הספסל, מהעיניים של סימאונה הקשוח זלגו דמעות. אולי ברגע הזה הוא הבין: יש לו ביד את אחד השחקנים הכי טובים בעולם.
בעונה שעברה אתלטיקו שמה עליו 75 מיליון יורו – הרכש השני הכי יקר בתולדותיה. מעליו ברשימה רק ז'ואאו פליקס, שנקנה ב-127 מיליון כ"יורש של רונאלדו" והיום מגרד דקות באל-נאסר. במקום השלישי תומא למאר, עוד פלופ שמזכיר לאוהדים שלא כל צרפתי עם דריבל טוב הוא תיירי הנרי הבא. היו מי שאמרו שאלבארס עושה טעות: אצל סימאונה הוא ייעלם תחת רשימת דרישות אינסופית. גם הוא עצמו פחד מהמעבר. אחרי הכול, הוא ברח מפפ גווארדיולה – עוד מאמן שתלטן. אלא שסימאונה, האיש עם התדמית ההגנתית, היה זה שהבטיח והפך אותו לגרסה הכי טובה של עצמו. משחקן טוב מאוד לכוכב-על שמוביל אימפריה. "באתלטיקו נותנים לי את המקום שלי, וטוב לי פה", הסביר.
הוסיף נשק לארסנל
צ'ולו עמד במילה שלו: עונת בכורה עם 29 שערים בכל המסגרות, תוך שהוא נותן לו את תפקיד החלוץ המרכזי. מצד שני, אין פטורים. ספרינטים להגנה, לחץ גבוה, עבודה שחורה. שיטה שיכולה לשחוק שחקן יצירתי, אבל אלבארס הסתגל. בזכות האמביציה והרצון להוביל. בדיוק כמו האליל שלו, לאו מסי, שתמונות שלו היו על הקיר כשהיה ילד בריבר פלייט. מסי לא עושה הגנה, אבל גם הוא לא מתבכיין ולא מתעמת. הבחירה של אלבארס לעזוב את מנצ'סטר סיטי הייתה בעצם רמז שקט לפפ: אני לא עוד בורג, אני לא עוד שחקן.
היחסים בין אלבארס לסימאונה פורחים, כמעט כמו סיפור אהבה. בתוך שישה ימים הם עברו משבר וקאמבק. מול מיורקה הוא הוחלף אחרי שהחמיץ פנדל ונשמע ממלמל "למה דווקא אני?". שלושה ימים אחר כך הוא הגיב בשלושער מול ראיו וייקאנו, שגרם לסימאונה להצהיר: "הוא השחקן הכי טוב בקבוצה, חייבים לשמור עליו לשנים ארוכות".
ובשבת, בדרבי הגדול, הגיע הכדור החופשי המושלם שהקפיץ את המאמן לזיכרונות מהדאבל ההיסטורי של 1995/6. "הוא מזכיר לי את מילינקו פאנטיץ'". השוואה מחמיאה לאמן הבעיטות הסרבי, אבל אלבארס מכוון הרבה יותר גבוה. הוא עבד על זה באימונים, הוסיף נשק חדש לארסנל, ובדרבי קיבל את התמורה.
הכינוי שלו הוא "העכביש". אחיו הגדולים הדביקו לו את זה בלי סיבה מיוחדת, אבל זה תפס. היום הוא כבר חוגג שערים עם תנועת ספיידרמן. הארון שלו עמוס בכל תואר אפשרי: ליגת האלופות עם סיטי, שתי זכיות בקופה אמריקה, והמונדיאל ב-2022, שם תרם ארבעה שערים, כולל צמד בחצי הגמר מול קרואטיה. ובכל זאת, בעונה שעברה קרה לו דבר נדיר – לראשונה בקריירה המקצוענית שלו הוא סיים עונה בלי תואר.
לא ליפול בקטנות
סימאונה אמנם נחשב לענק, אבל ב-14 שנותיו כמאמן אתלטיקו לקח רק שתי אליפויות. בליגת האלופות אתלטיקו אחראית ללא מעט רגעים גדולים, אבל פעמיים הפסידה בגמר לריאל מדריד. בשנים האחרות נשמעות יותר ויותר ביקורת על סימאונה: הסגנון נוקשה, והוא מעיק על כישרונות התקפיים - אלא אם אתה אנטואן גריזמן. לכן היה צריך להתקשר לאלבארס ולשכנעו: איתך זה יהיה אחרת.
ובינתיים זה באמת אחרת. אלבארס עובד בלי הפסקה ומספק שערים ותצוגות שמרככות אפילו את המאמן הכי קשוח באירופה. הבעיה היא הנפילות מול הקטנות. אליפות לוקחים מול אלצ'ה וחטאפה וכדי להניף גביע בסוף מאי, צריך גם 0:1 בחורף גשום מול קבוצות תחתית. כבר למשחק מול ריאל מדריד אתלטיקו הגיעה עם הגב לקיר: הפסד היה מוביל לכך שהפער מריאל מדריד היה צומח ל-12 נקודות, אבל החמישייה שינתה את הכל. אתלטיקו הזכירה את ימיה הגדולים, וריאל פתאום נראתה פריכה. הבלאנקוס לא ניצחו את אתלטיקו בחוץ כבר שלוש שנים, אבל, כאמור, זה לא נתון שאמור להדאיג אותם. אתלטיקו יודעת לאבד נקודות במשחקים פחות נוצצים, ושם היא תימדד.
בשביל זה יש לה את "העכביש" - אלבארס בן ה-25 נכנס עכשיו לשיא הקריירה. זה הרגע שבו מפסיקים לקרוא לו "כישרון" ומתחילים לשפוט אותו על תארים. כי בסוף, הוא לא ירצה שיזכרו אותו רק כמי ששינה סעיף מוזר בחוק הפנדלים.
