אדית וורטון // ניו יורק הישנה } תרגום: מיכל אלפון } עם עובד } 260 עמ'; לכתוב סיפור מלחמה } תרגום: ניצה פלד } נהר } 85 עמ'
"אני מוחא לך כפיים, כלומר מעריך אותך, אני מעודד אותך לחקור את החיים האמריקאיים הסובבים אותך, תני לעצמך לחדור אליהם ולכתוב מתוכם, זהו שדה שלא נחקר עד כה, באמת. [...] והשתמשי עד תום בכישרון המדהים שלך לאירוניה ולסאטירה, הוא מהווה מנוע חשוב ביותר ומועיל ביותר. שלחי לי את מה שאת כותבת".
כך כתב הנרי ג'יימס, הסופר האמריקאי הגדול של המאה ה-19, לפני 125 שנים כמעט בדיוק, אל אדית וורטון, סופרת צעירה ממנו ב-20 שנה, שפירסמה אז רק פרוזה קצרה ושירה. וורטון העריצה את ג'יימס ורצתה ליצור איתו קשר במשך כעשור, ואפילו הכינה שמלה רקומה בחרוזים, בצבע חליטת ורדים, כדי שג'יימס יבחין בה בארוחת ערב שאליה שניהם הוזמנו, אבל זה לא עבד. אסור היה לה לפנות ולדבר עם גבר באירועים חברתיים, כחלק מחוקי ההתנהגות של החברה העשירה עד כדי בחילה שבה גדלה וחייה. השניים פירסמו באותם כתבי עת, והיא שלחה לו את קובץ הסיפורים הראשון שלה, אבל הוא לא הגיב. רק כתב לחבר שהוא מזהה שהכותבת בעלת "אישיות נעימה", כמה סטריאוטיפי מבחינה מגדרית. אבל מרגע שג'יימס באמת הבחין בה, לאחר שקרא את הסיפור 'קו ההתנגדות הפנימית' שפירסמה, על גבר עשיר ומשמים שחושב שהוא הבעל המושלם ומגלה שאשתו בוגדת בו עם שותף עסקי שלו, ההערצה התבררה כהדדית.
ג'יימס, שהבין דבר או שניים בכתיבת סאטירה על אנשים נפוחים ואגוצנטריים שראוי ללגלג עליהם, לא רק החמיא לוורטון ("הספר מבריק, כתוב בחדות ובמבנה ראוי להערצה, בשנינות ובחדות אינסופית"), אלא גם העיר: "הסיפור סובל מעט מכך שהקורא אינו זוכה להצצה ישירה אל הסיבות שמערערות את הדמות. אבל ברור שיש כאן שני צדדים, ואי-אפשר להשיג הכל בסיפור קצר, צריך לבחור במשורה מה לספר ומה לא. או לעשות ממש את הדמויות או לא לגעת בהן". רשימת החוזקות והחולשות שג'יימס מנה במכתבו הראשון אל וורטון נכונה לכל מה שקראתי עד כה משלה, גם בשלושת הרומנים הגדולים שלה: 'בית השמחה' (1905), 'מנהג המקום' (1913) ו'עידן התמימות' (1920), וגם בשני הספרים שראו אור לאחרונה בשתי הוצאות ספרים שונות: 'ניו יורק הישנה' (עם עובד, ראה אור במקור בשנת 1924, והגיע הזמן שהוצאות ספרים תציינה את המידע הזה על כריכתו של כל ספר מתורגם), ובו נובלה אחת וארבעה סיפורים קצרים, שמתרחשים כל אחד בעשור אחר של המאה ה-19 (משנות ה-40 ועד שנות ה-70) ו'לכתוב סיפור מלחמה' (נהר, ראה אור במקור בשנת 1923), שבמרכזו סופרת צעירה שמקבלת משימה מעורך של כתב עת ספרותי, לתרום סיפור מלחמה, שישמח את החיילים הפצועים והנכים בבתי החולים הבריטיים בזמן מלחמת העולם הראשונה.
נהוג לומר על וורטון שהיא הייתה המתעדת החכמה והמתוחכמת של חוסר הנחת הרוחש מתחת לפני השטח של מעגלי העושר הלבן בניו-יורק של מעלה, בין השדרה החמישית ומדיסון סקוור פארק, בטרקלינים שבהם אסור לדבר על כסף, יהודים ותשוקות, והנשים אינן מתייצבות לצד מאבקים פמיניסטיים כי הסופרג'יסטיות לא נחמדות. אבל וורטון רק משתמשת בתפאורה המוכרת לה כדי לחקור באמפתיה את המתחים שבין זהות ייחודית (נשית או גברית, זה לא משנה לה) ובין נורמות מעמדיות.
בנובלה החשובה בקובץ הניו-יורקי, 'רווקה זקנה', שתי בנות דודות, אחת מחוטר משפחתי עני, ושנייה שהתחתנה למשפחה שבה כסף מעל לכל, בטח מעל לחופש מחשבה, מוצאות עצמן חולקות בית ואינטרסים, אבל אינן מסוגלות לאחווה אמיתית. וורטון תמיד מוכיחה כיצד כל החלטה הגיונית למראית עין (למשל: לסרב להתחתן עם מי שאת אוהבת באמת, אבל אינו ממעמד מספק) גוררת אין-ספור סיבוכים והחמצות. זהו קובץ מסחרר, שמוכיח את כוחה של כתיבה ערמומית. ראו איך בן הטובים מתוודע למרחב שלנו בגזענות מצופה סוכר: "המזרח, כה מופלא ומטונף, כה מצחין ופיוטי, כה מלא תרמיות ורומנטיקה ופרעושים וזמירים וכה שונה, בתפארתו ובזוהמתו גם יחד". העלילה הארספואטית הרלוונטית לימינו ב'לכתוב סיפור מלחמה' היא תזכורת לאומץ של וורטון, שהקימה הוסטל לפליטים בזמן מלחמת העולם הראשונה. כשהיא כותבת שהגיבורה שלה חושבת "איך כותבים סיפור מלחמה — או בעצם סיפור כלשהו? למה סיפורים בכלל מתחילים ולמה הם מסתיימים? החיים הרי רק ממשיכים הלאה והלאה", היא מסמנת לנו מן העבר סימן אינסוף של ניצחון, ניצחונה של הספרות האלמותית שממשיכה הלאה והלאה. •
וורטון רק משתמשת בתפאורה המוכרת לה כדי לחקור באמפתיה את המתחים שבין זהות ייחודית (נשית או גברית, זה לא משנה לה) ובין נורמות מעמדיות
