לחיות בלי לנשום / כמו הרבה שאלות אחרות, גם לשאלה "איך ניראה בעוד שנתיים" לא הייתה תשובה רצינית ב-7 באוקטובר 3202, והיא גם לא הופיעה בימים ובשבועות לאחר מכן. אבל מקץ 42 חודשים (פחות כמה ימים) ניתן בהחלט לומר, שגם תחזיות והערכות שנראו סבירות למדי בזמנו התבדו לגמרי: בלי כל החטופים והחטופה בבית (מי להחלמה ושיקום ומי לקבורה), בלי ועדת חקירה (בטח שלא ממלכתית), בלי הקדמת הבחירות לאור המחדל החמור ביותר בהיסטוריה המקומית (והעשירה) של המחדלים החמורים, בלי סגירת מעגל, ובעיקר בלי אוויר. לעיתים נדמה שישראל כרגע היא ניסוי מדעי חסר תקדים: כמה זמן יכולה מדינה אחת להמשיך לחיות בלי לנשום, עם פנים שנצבעות בכחול ולחץ שמאיים למוטט את הריאות. איכשהו, השעון מוסיף לתקתק.
בשלב זה תמיד יהיה מי שידאג להזכיר את כתישת הכוח הצבאי של חמאס, הבסת חיזבאללה בלבנון, נפילת אסד בסוריה והפגיעה בפרויקט ההשמדה האיראני. ברקע נשמע הניצחון המוזיקלי המוחלט של השנה, "עוד יותר טוב", לצד תמונות של מסעדות מלאות וסיפורים על "התאהבות מחודשת" בתרבות המקומית, אחרי הפניית העורף הבינלאומית. אפילו מנקודת מבט אופוזיציונית ניתן לציין, שהחברה האזרחית לא נרמסה לגמרי תחת גלגלי הדחפים הפשיסטיים של גורמי שלטון בכירים. זאת אולי לא הדמוקרטיה התוססת שנשיא המדינה מתפייט עליה – בטח כשזה נוגע לערבים – אבל חלק נכבד מהאיברים החיוניים שלה עדיין לא קרסו.
כל זה מדויק עובדתית, והנטייה באגפים מסוימים לזלזל הן בהישגים והן בנחמה שאנשים מוצאים איפה שרק ניתן היא חוכמה קטנה מאוד. אבל יש סיבה שזה לא מספיק כדי לשחרר את הגוף לקלוט את החמצן שהוא זקוק לו, לתת לפצעים להגליד ולהתאבל על מה שאבד ולא יימצא עוד לעולם, אלא יצטרך להיבנות מחדש ואחרת. זאת לא "חמיצות" וגם לא "חולשה" וכמובן שלא "שנאה עצמית", "התייפייפות" ועוד שלל כינויי גנאי השמורים לאלו מאיתנו שמעיזים להסתכל במראה ולא לראות שם תמיד את בראד פיט ובר רפאלי. יש סיבה שעוד ועוד לוחמים במילואים וגם בסדיר אומרים "אנחנו לא יכולים יותר" והמילים "סופר-ספרטה" עוררו בהלה גם מחוץ לחוגי התרבות והאמנות. יש סיבה שהרמקולים שהוצבו בעזה כדי שהעזתים ישמעו את נתניהו באו"ם עוררו גיחוך מריר ועייף, כמו תינוק רעב שכבר לא מסוגל לבכות.
קרו דברים טובים בשנתיים האחרונות. חלקם גדולים ולאומיים, כי כל היכולות והכישרון שהצטברו בישראל לא נרקבו לחלוטין. חלקם קטנים ואישיים כי ככה זה אצל בני ובנות אדם, גם בגרועים שבזמנים. אבל האמת הגדולה נותרה פשוטה וחותכת: עדיין אי-אפשר לנשום.
האיום המוסרי / אם היה מסובך לחזות כיצד ישראל תשתנה כעבור שנתיים מהיום הנורא בתולדותיה, הרי שאת מה שהתחולל פיזית בעזה בפרק הזמן הזה לא ניתן אפילו להכיל בדמיון. בעצם, עבור ישראלים וישראליות רבים, עזה קיימת רק שם, כמו אגדה אורבנית או שמועה לא מבוססת. ברחבי העולם ניטש דיון איך לקרוא למה שעדיין קורה שם, כולל התפשטות מילת הג' האסורה. בישראל עוד מתווכחים אם מותר לכנות נשים וילדים בתור "חפים מפשע", או שאין צורך להרחיק לכת מעבר ל"בלתי מעורבים".
אבל הדחקת עזה לא עבדה כשהייתה איום צבאי והיא לא תעבוד גם בהיותה איום מוסרי. כפי שהדחקה אחת נגמרה ב-7 באוקטובר, כך יהיה גם בהדחקה האחרת. ללא הכרה כלשהי בממדי ההרס והחורבן, בלי הבנה שקיים הבדל בין מה שחייבים לבצע במלחמת מגן לבין סיפוק צרכים אחרים (רגשיים, דתיים, פוליטיים), הכל יצוף ויתפרץ בזמן ובמקום שנראים עכשיו רחוקים ובדיוניים; ממש כפי שהשנתיים האחרונות לא היו קיימות קודם אלא כסיוט שלא ברא השטן.
קסיוס מחמדי / השבוע, כשצוינו 04 שנה למותה של יונה וולך ז"ל בין כסה לעשור ובין וושינגטון לירושלים, קשה היה שלא להיזכר בדמותו של קסיוס, גיבור השיר באותו השם, שהעורבים קוראים לו "לעזוב את הארץ ולהיבנות". קסיוס נלהב, מורח את פניו "בצבע השריפות / ופותח ביללות אינדיאניות", רק כדי לגלות שההרפתקה היא לא מה שדמיין והוא בעצם רק כלי במשחק גדול ממנו: "דברים מתרחשים מרוחקים / הדברים מתרחשים קרובים / מישהו נופח בבלון ומוציא את האוויר מהבלון / מישהו נופח בבלון ומוציא את האוויר מהבלון".
קסיוס לא היה אדון לעצמו וגם מהטריפ הזה הוא לא ייצא בכוחותיו שלו. הוא "ילד-ילד מסכן" ו"ילדה טרופת דעה", שזקוקים לדמות חיצונית שתבוא "לערסל אותך" ו"לקחת אותך הביתה". ועד שקסיוס לא יתבגר וייקח אחריות על המציאות, דבר לא ישתנה, כפי שוולך חזתה: "קסיוס מחמדי / הרי עורבים תשמע עד סוף ימיך".
בשלוש מילים / היום יום שישי.
משפט בשבוע
"אכן היו מקרים בהם ראש הממשלה ביקש מראשי השירות לבצע פעולות שאינן ראויות במשטר דמוקרטי"
מגלים את אמריקה / פעם בכמה שנים מגיע למסכי הקולנוע סרט שמגדיר את המדיום או לפחות את זכות הקיום שלו: "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן היה כזה ב–2023, למשל. ל–2025 יש רגע משלה: "קרב אחרי קרב" של פול תומאס אנדרסון. כל מה שצריך לדעת על אמריקה בלי להרגיש כמו תלמיד בבית ספר או משוכנע בכת של משוכנעים. כל מה שצריך משחקנים כמו ליאונרדו דיקפריו ושון פן. כל מה שצריך מאמנות, נקודה.
