גדול ידידי ישראל בבית הלבן הוא איש עילג, שלא מסוגל לסיים משפט גם אם הוא קורא אותו מהנייר. הוא חי בעולם של קוסמים ופיות, שבו כל אחד נהדר או נפלא או מדהים, אפילו חמאס, אלא אם כן שמו ביידן או אובמה. הוא נרקיסיסט, פנטזיונר, אנטי-דמוקרט. מביך לשמוע אותו; מעליב לצפות בו: אתה מייחל לילד שיקום מירכתי האולם, יצעק "המלך עירום" ויסיים את החגיגה. הידיעה שהחזקה באומות תבל בחרה באיש הזה להנהיג אותה - בחרה פעמיים! - קשה לעיכול.
אבל הוא עשה למען ישראל יותר מאחרים. לפעמים צריך שרלטן כדי לנתץ חומות, לשבור מוסכמות. בניגוד לקודמיו, שהבטיחו ולא קיימו, הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את לשכת השגריר; הוא הכיר ברמת הגולן והפציץ את המתקן הגרעיני בפורדו, תוספת חיונית למתקפה הישראלית על איראן; הוא נתן את חסותו להסכמי אברהם, שנירמלו את היחסים עם מדינות המפרץ.
כל אחת מההחלטות שברה טבואים; כל אחת מהן הולידה ציפיות להפגנות המוניות נגד מוסדות אמריקאיים, אולי גם לגל טרור. שום דבר מזה לא קרה: איכשהו, הביידנים של העולם חוטפים את כל הבררה, והטראמפים לוקחים את הקופה.
המניעים שלו מפוקפקים: העברת השגרירות נועדה לשמח מיליארדר שהשקיע קרוב ל-100 מיליון דולר בקמפיין הבחירות שלו; ההפצצה באיראן באה להראות שהוא אמיץ יותר, החלטי יותר, מג'ו ביידן; הסכמי אברהם השתלבו במיליארדים שמשקיעות האמירויות בטראמפ ובמשפחתו. כמו שאמר בנאום שלו בבית הלבן ביום שני, כסף קונה שלום. כסף קונה הכל, גם נשיא. תשאלו את איינהורן, תשאלו את אוריך. בעקבות המהפך החדש במעמדה של קטאר אצלנו – אתמול מחוללת טרור, היום מלאכית השלום – במקום כתב אישום הם יקבלו את אות הנשיא.
אבל ההתעסקות במניעים של מנהיגים זרים היא מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, לא במצבנו היום. מה שקובע הוא מבחן התוצאה. את החטופים חייבים להחזיר; את המלחמה חייבים לסיים. הסיכוי של מתווה טראמפ להצליח בנוי לא על המרכיבים שלו, שיש בהם יותר חורים מגבינה, אלא על המומנטום שנוצר. הרבה תלוי בטראמפ, בנכונות שלו להשקיע, בסדר העדיפויות שלו, בכוח הריכוז. חמאס, מה שנותר ממנו, ינסה לחבל בו – ולהבדיל, גם גורמים בממשלת ישראל. ההישג הגדול ביותר של נתניהו במגעים עם הבית הלבן היה ההתחייבות האמריקאית לתמוך בהמשך הלחימה אם חמאס לא יעמוד בתנאי ההסכם. הסעיף הופך את טראמפ לבן ערובה של חמאס ושל ישראל. אם פניו של נתניהו לפיצוץ, זאת ההזדמנות שלו.
ההישג השני של נתניהו הוא ההתעלמות מהפלסטינים כקבוצה, כאוכלוסייה שיש לה זהות משותפת, אינטרסים משותפים ועתיד משותף. דרמר הצליח לשכנע את אנשיו של טראמפ ששילוב הפלסטינים במתווה יעניק לטבח 7 באוקטובר ולחמאס ניצחון היסטורי. לנימוק המוסרי הצטרף נימוק פוליטי: אם הפלסטינים יהיו בפנים, נתניהו לא יוכל לחזור הביתה.
דעה לא פופולרית
אבל העתיד של עזה, אם יש לה עתיד, שייך לפלסטינים. כמו החתול ב"אליס בארץ הפלאות", הם נעלמים כדי לצוץ מחדש. אחד מרעיונות הסרק במתווה הוא הצבה של כוח בינלאומי שיפרק את שארית הנשק והתשתיות של ארגוני הטרור, ימנע את שיקומם וידאג לחוק וסדר בעזה. זה הפתרון הקל, הפופולרי, הזמין. יש לו רק חיסרון אחד: הוא ההפך מפתרון.
הדעה שאביע כאן היא מה שמכונה ברשת דל"פ – דעה לא פופולרית. אני חושב שהאינטרס הביטחוני הישראלי מחייב הצבה של מנגנוני ביטחון פלסטיניים בעזה – לא צה"ל, כי צה"ל לא רוצה והעולם לא ייתן, ולא כוח בינלאומי. עדיף איש ביטחון של הרשות, בן שכם או רפיח, שהשב"כ מכיר אותו ואת משפחתו, שהוא כאן על מנת להישאר, שמוכן להסתכן בחייו במסגרת התפקיד. ישראל לא תוכל לעצור או להרוג חייל אינדונזי. או טורקי: מוטב לה להתמודד עם קצין שמקבל הוראות מאבו-מאזן מאשר להתמודד עם קצין שמקבל הוראות מארדואן. כוח בינלאומי הוא אספירין לסרטן.
במהלך המלחמה בלבנון נפגשתי בשטח לשיחה עם אחד ממפקדי המערכה. "אנחנו חייבים להיפטר מיוניפי"ל", אמר, ופירט. "את התקציב שלו, 500 מיליון דולר לשנה, צריך להעביר לצבא לבנון. הוא יעשה את העבודה שיוניפי"ל לא יעשה". ואכן, ממשלות ישראל ולבנון הביאו יחד להחלטה של האו"ם לפרק את יוניפי"ל בשנה הבאה.
נסו להסתכל על העסקה מנקודת מבט של לוחם, סמל באוגדה 98. שמו אותו במגנן באחת משכונות העיר עזה. את הטקס בבית הלבן הוא לא רואה, אבל השמועה מגיעה לאוזניו. תם הטקס. מה עכשיו, הוא שואל. האם ממשיכים להתקדם כאילו כלום, או עוצרים במקום. האם שווה לסכן את חיי ואת חיי החברים שלי עבור מלחמה שהסתיימה. מה אנחנו עושים פה ועד מתי. יהיו חיילים שיחפשו את הפיצוץ האחרון, הירייה האחרונה. יהיו חיילים שיתפסו פחד: אף אחד לא שש להיפגע במשמרת האחרונה.
נסו להסתכל על העסקה מנקודת מבט של עזתי: הוא יושב באוהל שרכש, על חולות המוואסי. יותר ממיליון וחצי בני אדם מצטופפים מסביב, ים של רעש, ריחות, זיעה, טינופת, חול. הוא מנסה לדמיין מה יקרה אם חזון טראמפ יתגשם: המון כסף יזרום לעזה. לפועלים, לקבלנים, לסוחרים, לעבריינים, תהיה עבודה, תהיה פרנסה. רק פגועי גוף ונפש ירצו להגר. אבל אין לי בית לחזור אליו, ואין לי מנהיגות לשאת אליה עיניים, אין ודאות, אין יציבות. כמו הסבא רבא שלי ב-1948, אני מתחיל את חיי מאפס.
חזון טראמפ מתעלם מרגשות לאומיים ודתיים, מחשבונות היסטוריים, ממורשת תרבותית, מפער כלכלי שלא ניתן לגישור. יש קסם מסוים בתמונת העולם שלו, שבה כסף ונדל"ן מניעים את העולם, ואין בלתם. החיים היו פשוטים יותר אם זה היה המצב.
אבל חמאס הוכרע מזמן. המשך הלחימה לא ישנה את מצבו ולא ישנה את מצבנו. ובינתיים החטופים שם, והחיילים שם, והכלכלה שם, והחרדות שם, וישראל שוקעת לבידוד בינלאומי שיקשה עליה שנים לאחר שהמלחמה תסתיים.
ב-2020 הודיע נתניהו, במסיבת עיתונאים בהולה שכינס, שהחליט לספח חלקים מהגדה המערבית. כך חשב לנצח בבחירות. בבית הלבן של טראמפ ראו הזדמנות לעסקה: האמירויות יקבלו ביטול סיפוח; ישראל תקבל נורמליזציה. כך ארזו לנו שם את הסכמי אברהם. מתווה טראמפ מספק לנו הזדמנות נוספת: הנסיבות קשות יותר, הסיכוי קטן יותר, התמורה ענקית. "לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא", כתבה המשוררת רחל. ואני אומר, הגיע הזמן לבשורה.
סיפורים מקצה התפר
אמיר עאסי (51) הוא יו"ר מינהלת החברה הערבית בקריה האקדמית אונו, משפטן, איש מינהל עסקים וחבר מועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה. במכללה הוא עושה מלאכת קודש בשילובם של ערבים בחברה הישראלית. הכרתי אותו בגלל הקריירה האחרת שלו: הוא מארגן טיסות של עשרות אלפי עולי רגל מוסלמים כל שנה למקומות הקדושים בסעודיה.
מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן תפסה אותי באוסלו, נורווגיה. עו"ד דב ויסגלס, חבר, שידך בינינו. עאסי סייע לי לחזור במהירות לארץ, דרך מילאנו, דובאי, אבו-דאבי, עמאן ומעבר הגבול מירדן. הוא סיפר לי מקצת ממה שעובר עליו יום-יום, כמי שחי בשני העולמות, הערבי והישראלי. הסיפורים שלו הזכירו לי את סיפוריו הנפלאים של סייד קשוע. צחקתי עד דמעות – נדיר למצוא היום סוג אחר של צחוק – וביקשתי שיעלה אותם על הכתב. אלה כמה מסיפוריו, בשינויים קלים.
• אני מתפוצצת
במסגרת העבודה שלי במעבר הגבול נהר הירדן, סמוך לבית-שאן, הייתי עד לאירוע הבא: אוטובוס הגיע מהצד הירדני, מלא בנוסעים. הפעם היו אלה אחיות ורופאים ערבים שיצאו לטיול משותף בירדן. בין הנוסעים הייתה אחות בשנות ה-60 לחייה מהעיר כפר-קאסם.
כשהאוטובוס עצר בשער, לבדיקה ביטחונית, מערכת העיכול של האישה דרשה את שלה. היא פנתה למאבטח והסבירה, בעברית שווה לכל נפש, מדוע היא חייבת לגשת מיד לשירותים.
"עוד דקה אני מתפוצצת", אמרה.
המאבטח פעל במהירות. בתוך שניות הוכרז נוהל פיגוע.
הנוסעים נשכבו על רצפת האוטובוס, נדחקו ונדרסו. בהלה השתלטה על המעבר כולו. האחות מכפר-קאסם מצאה את עצמה במרכזו של אירוע ביטחוני ענק.
האחות חזרה בשלום הביתה, לכפר-קאסם, עם סיפור שתזכור לכל החיים, ואני למדתי עד כמה דק כאן הקיר שמבדיל בין שגרה למלחמה, בין נורמלי למטורף. לפעמים זאת רק מילה.
* מטרת דמות
יום אחד הגעתי למטווח, לחדש את רישיון הנשק שלי. המדריך קיבל אותי בחיוך רחב. השם ברישיון הנשק שיכנע אותו שאני בסדר, אחד משלנו. הוא הציב את המטרה והסביר על מה אני עומד לירות.
"אתה רואה את הערבי שעומד שם?" אמר, מצביע על מטרת הדמות. "עליו אתה יורה". המילים שלו הכו בי – לא המילה "ערבי" עצמה, אלא הטון, ההנחה המובנת מאליה שזה בסדר, הביטחון שלו שהוא ואני באותו מקום.
עמדתי שם, אוחז בנשק, ופתאום הבנתי משהו מטריד: המדריך הזה, שעובד עם אנשים רבים כל יום, משוכנע שכל יהודי יסכים איתו באופן אוטומטי. הוא הולך על בטוח.
מה לעשות, שאלתי את עצמי. האם להתעמת איתו? האם לשתוק ולעבור הלאה? "אני לא חושב שמתאים לדבר ככה", אמרתי בשקט. המבט שלו השתנה מיד. הוא גימגם כמה מילות התנצלות ושינה את הטון. המשך השיעור עבר בשקט מביך.
זה גרם לי לחשוב על המרחב שאנחנו מעניקים לגזענות בחברה הישראלית. כמה פעמים אנחנו מניחים שכל מי ש"נראה כמונו" או "נקרא כמונו" יחלוק איתנו דעות מכוערות על האחר? כמה פעמים אנחנו נמנעים מתגובה רק כדי לא ליצור מצב לא נוח?
אני לא קדוש. גם לי יש דעות קדומות, גם אני לא תמיד מתעמת עם דברים שאני יודע שאינם נכונים. אבל הרגע הזה במטווח הזכיר לי שהשתיקה שלנו היא בחירה. כשאנחנו לא אומרים דבר, אנחנו לא נשארים ניטרליים – אנחנו מעניקים לדעות הללו הסכמה בשתיקה.
• בעז"ה ננצח
זה קרה זמן רב לפני 7 באוקטובר, ביום עבודה שגרתי במעבר הגבול נהר הירדן. אחד העובדים החליט לתלות שלט קטן מאחורי הדלפק שלו עם הכיתוב "בעז"ה ננצח" – בעזרת השם ננצח.
כוונתו הייתה טובה, אבל נוסע ערבי ראה את השלט והתחיל להשתולל. "מה פתאום כתוב 'בעזה ננצח'?" הוא צעק. "מה זה אמור להיות?"
ברגע הראשון לא הבנתי על מה הזעם. רק כשהתבוננתי בשלט מהזווית שלו הבנתי. "זה לא מה שאתה חושב", אמרתי לו. נדרשו כמה דקות של הסבר עד שהבין.
הסיפור הזה גרם לי לחשוב על כמה דברים. ראשית, עד כמה זהירים אנחנו צריכים להיות בדרך שבה אנחנו מביעים את עצמנו, במיוחד במקומות רגישים. שנית, עד כמה חשוב לתת לאחר הזדמנות להסביר לפני שאנחנו קופצים למסקנות.
בעולם שבו המילים יכולות להתפרש בדרכים שונות, והרגשות רותחים מתחת ומעל לפני השטח, כל אחד מאיתנו נושא באחריות: האחריות לבחור בזהירות את המילים שלנו, האחריות לשמוע מה האחר אומר לפני שאנחנו מגיבים, והאחריות להבין שמאחורי כל אחד – כולל זה שיושב מול המסך במעבר הגבול – יש בן אדם עם פחדים, תקוות וחששות.
• ערבים זה לזה
ג'ו, עמית לעבודה, אמריקאי, עברית לא משהו, התקשר אליי באמצע יום עמוס. קולו נשמע נבוך. "סליחה שאני מפריע לך", אמר, "אני צריך ערבי, ואתה הערבי היחידי שאני מכיר".
בשביל מה אתה צריך ערבי? שאלתי.
"הייתי בבנק, לקחת הלוואה", אמר. "הבנק דורש שאביא ערבים".
הסברתי לו את ההבדל בין "ערבי" ל"ערב". רווח לו. לפעמים ההתחלות הכי יפות צומחות מאי-הבנות קטנות.
• אהבה בצל חרם
"את מתחתנת עם יהודי!" הרימו הדודים את קולם בזעם. "הדרכון שלו ישראלי!" "החברים שלו יהודים!" העובדה שאני ערבי-ישראלי לא עניינה אותם. בעיניהם, הדרכון הכחול הפך אותי ליהודי, והאהבה שלנו – לבגידה.
כך התחיל המסע המשותף, של אשתי ושלי, לפני 20 שנה. אשתי ירדנית. הכרנו בשידוך. לאחר שלושה חודשים של אהבה החלטנו להתחתן. כשהסיפור התגלה למשפחתה, פרצה מלחמת עולם.
הטענות היו הזויות: "הוא יהודי", "לא נאפשר חתונה כזאת", "עדיף שתמות מאשר תתחתן איתו". שום שיחת טלפון לא עזרה. ניסיתי להסביר, להבהיר, להראות את האדם שמאחורי התווית – אבל החלטתם הייתה נחרצת.
זה המחיר הכבד של להיות ערבי-ישראלי – תקוע בין שני עולמות, שייך לשניהם ובו בזמן זר לשניהם. מבחינת הישראלים, אני ערבי. מבחינת הערבים, הדרכון הישראלי הופך אותי לבוגד. אין לי מקום בטוח, אין זהות שלא מעוררת חשדות.
המשפחה שלה החליטה לנדות אותה: הם לא השתתפו בחתונה, ומאז הם מחרימים את כולנו. 20 שנות נישואים מאושרים, ילדים, חיים משותפים – והם מסרבים להשלים. אבל אנחנו כאן, חיים ונושמים, עדות לכך שאהבה אמיתית יכולה לנצח את השנאה העיוורת ביותר.
