עושים אקזיט
תוכנית 20 הנקודות של טראמפ נכתבה מהסוף להתחלה. היא נולדה מפתרונות היום שאחרי בציר קושנר-בלייר, ורק אחר כך התפשטה לסעיפים הלא-אפויים של סיום המלחמה והחזרת החטופים. המסמך נערך בשידור חי. מהדלפה להדלפה הסעיפים השתנו אבל הכותרת שלהם הייתה אחת: טראמפ מיצה.
מועד ההכרזה על פרס נובל לשלום הוא בשבוע הבא. אף אחד לא רוצה להיות מועמד לתפקיד האשם במקרה שנשיא ארצות-הברית לא יזכה במדליה המיוחלת. הצוות הישראלי הכניס בכישרון כמה שינויים חשובים של הרגע האחרון, אבל גם אחריהם הימין האידיאולוגי נדחק שוב מהתקפה למגננה. החלומות על סיפוח ביהודה ושומרון והתיישבות בעזה, הוחלפו בניסוחים פתלתלים על שיקום הרשות ונתיב למדינה הפלסטינית.
בשטח, ומבחינת סדר השלבים, זו תוכנית שמגשימה את כל מטרות המלחמה של ישראל. לא אקזיט לחגוג, אבל בהחלט יציאת חירום נחוצה מתמרון של שנתיים. הבעיה היא דווקא במה שנשאר על הנייר. גם הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן עם הממשל הימני ביותר שידעה אמריקה, מגיעים לתוכנית שבתפיסות שלה נשארת בטרמינולוגיה של אוסלו. טראמפ מבכה באריכות את ההתנתקות ומסביר בהיגיון פשוט את האיוולת ההיא. אבל בקצה המסמך שלו, תחת ערימה של כוכביות, מונחת מדינה פלסטינית.
שמונה חודשים חלפו מאז שהנשיא הג'ינג'י השיק בהתלהבות את תוכנית ההגירה מעזה לצד נתניהו, ועד לקבורתה המפוארת באותו אולם ובאותו הרכב. הלהט הטראמפי לא השתנה. הוא התכוון לזה אז כפי שהוא מאמין בתוכנית 20 הנקודות היום. אבל הקשב שלו התגלגל לרעיון הבא בזמן שממשלת ישראל החמיצה את ההזדמנות.
רעיון ההגירה עשה את כל הדרך משולי הימין החוץ-פרלמנטרי אל לב המדיניות של נשיא ארצות-הברית, אבל התרגום בשטח היה רשלני: נתניהו ניהל ישיבות בפורומים שונים, בעיקר כשזיהה צורך קואליציוני בתחזוק השותפים, אבל לא יצא מהן שום דבר מעשי. ישראל כ"ץ בישר על מינהלת שפעולתה העיקרית עד כה הייתה ההודעה לעיתונות על עצם קיומה. סמוטריץ' דיבר על בוננזת נדל"ן. בן גביר על שכונת שוטרים עם נוף לים. מילים כמו חול.
בקבינט יש מי שטוען שהתוכנית ההיא הפכה לסולם לתוכנית הנוכחית. לפי התזה הזאת, איום ההגירה הוא זה ששיכנע את קטאר ללחוץ על חמאס לקחת אותה. אם נקזז את ניסיון החיסול וההתנצלות שבסופו, אצל הקטארים חילחלה ההבנה שאם גם העיר עזה תיהרס כפי שנמעכה רפיח, תוכנית ההגליה תהפוך שוב רלוונטית. ספק אם עוד שלושה חודשי לחימה היו משנים דרמטית את הסטטוס הצבאי של חמאס: חי מוחלש מאוד, מחופר באדמה כשהוא אוחז בכ-20 חטופים חיים ומזנב בכוחותינו. העמקת ההישג היא בתפוקה שולית פוחתת מאוד. אבל ההרס של העיר עזה עשוי להיות בלתי הפיך. אם הכתישה תימשך בשלושת החודשים הקרובים, גם הכסף הקטארי לא יוכל לשקם אותה.
ריבונות באוויר
כשראשי מועצת יש"ע יצאו לארצות-הברית, השאלה שהטרידה אותם לא הייתה אם יצליחו להיפגש עם בכירי הממשל האמריקאי, אלא אם יזכו לקשב של ראש ממשלת ישראל. זו הייתה דאגת שווא. אם יש קבוצת לחץ שיכולה להתפרץ ללו"ז של נתניהו בלי התראה, יממה לפני פגישה דרמטית עם הנשיא טראמפ, אלו ראשי מועצת יש"ע. ראש הממשלה ביטל פגישות ואירועים, אבל נאלץ לתאם איתם, מיד כשנחתו, מועד לפגישה. הם הגיעו במשלחת גדולה. מאוחדת מעל הפוליטיקה הפנימית. גם הריבונות שבשמה נסעו עדיין בקונצנזוס אדיר בליכוד. כל שרי המפלגה חתמו בעד. גם מי מהם שחושבים שהעיתוי לא חכם, שותקים כעת. אנחנו בשנת פריימריז.
נתניהו פתח את הפגישה שנערכה במלון בניו-יורק בכך שזמנו קצוב. האורחים דווקא הפליגו. אינאף איז אינאף, אמר לו אחד מהם באנגלית שבורה, אבל המסר נקלט. ראש הממשלה הסביר להם את מה שהבין כל מי שצפה בטראמפ: בביקור הזה זה כבר לא יקרה. הם דרשו ממנו שלפחות יודיע שהוא מעוניין להחיל ריבונות בהמשך, מסר לחצי מיליון ישראלים שגרים ביהודה ושומרון. רצוי לפני הבחירות. נתניהו התעקש שייצא למהלך רק אם יידע שלא יבוטל על ידי ממשל אחר.
זו הייתה פגישה נעימה ביחס למה שניתן לצפות. לשני הצדדים אין ברירה. נתניהו לא יכול להתכתש עם ראשי יש"ע, ובימין לא יראו בעין יפה מאבק חזיתי שלהם בנתניהו. כשהאווירה הפשירה, הציע אחד היועצים של ראש הממשלה לצרף את מוזמני הפגישה הבאה, שישמעו גם הם את האורחים. בבניין היו באותה שעה, בחדר אחר, שני יהודים טובים אחרים: סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שבאו להכין את הפגישה עם טראמפ. ראש הממשלה דחה את העצה. אני אשקף בעצמי את המסר, הבטיח.
חזרתו של קושנר לתמונה היא בשורה רעה מאוד מבחינת הוותיקים בנציגי יש"ע. הם זוכרים כיצד אחרי חגיגות הריבונות לפני חמש שנים, עם החתימה על "עסקת המאה", היה זה חתנו היהודי של הנשיא שבלם את המהלך. הריבונות, במזומן, הייתה אמורה לבוא אז בחבילה עם ההסכמה העתידית למדינה פלסטינית. משהתברר שאין שום כוונה ישראלית לעמוד בהמשך סעיפי דיל המאה, קושנר בלם גם את זה. הם רואים בו מי ששומר על האינטרס הסעודי בשיחות. ככל שהוא דומיננטי יותר, גם סעודיה וקטאר חזרו לבחוש.
ראשי מועצת יש"ע יצאו מניו-יורק ישר לוושינגטון, לחכות לנתניהו בצד השני של הפגישה עם טראמפ. הפער בין הציפיות להחלת ריבונות כלשהי לבין התוצאה - מסמך עם אזכור עתידי של המדינה הפלסטינית - היה יותר מדי בשבילם. הם נתקעו בין התורה שבכתב לבין הצהרות נתניהו שבעל-פה. בתווך הזה קשה לצאת נגד נתניהו, אבל גם בלתי אפשרי לתת לגיטימציה ימנית לתוכנית. שני הצדדים מיסמסו את הפגישה. הם יידעו לתפוס משבצת בלו"ז שלו גם בירושלים.
הרהורי פרישה
השורות האלו יורדות לדפוס בזמן ההמתנה לתשובת חמאס. ובהתאם – להחלטות של סמוטריץ' ובן גביר. שניהם לא תיכננו להיות במצב צבירה הבלתי נתפס מבחינתם של המתנה למוצא פיהם של ראשי ארגון הטרור בטרם יחליטו על המשך דרכה של ממשלת ישראל.
ועדיין, יש פער מסוים באופן שבו השניים מגיעים לאירוע: סמוטריץ' בלע כבר כל צפרדע אפשרית. הוא נשבע לפרוש על גרגיר חיטה שיוזרם לעזה ונשאר גם כשעברו אליה אלפי טונות. הוא הודיע שאין לו אמון ביכולת וברצון של נתניהו לנצח, ובכל זאת לא עזב את הממשלה והקבינט. ההתלבטויות שלו השבוע, בקול, היו ניסיון להיות גם וגם בזמן שהוא לומד את דעת הקהל בימין.
אצל בן גביר הכיוון ממילא היה לוחמני יותר. עוד לפני ההתפתחויות אצל טראמפ, חבריו לשולחן הממשלה זיהו שהוא שוב מחריף את הטון. בסקרים האחרונים הוא נחלש. מצב חדש מבחינתו. ברוב התקופה מאז 7 באוקטובר הייתה עוצמה יהודית המפלגה היחידה בקואליציה שדווקא גדלה במספר המנדטים החזוי לה בהשוואה לכנסת הנוכחית.
זה גם מסביר את ההתעקשות הפושעת לקיים את ההצבעה על חוק מוות למחבלים בוועדה לביטחון לאומי, חרף הידיעה שתיפסל - בגלל הפגרה, ובגלל היעדר חוות דעת עדכנית של מערכת הביטחון. המחבלים בני מוות, אבל זה לא יקדם את מיצוי הדין איתם.
באופן רשמי, הפרישה הקודמת של עוצמה יהודית מהממשלה הייתה בגלל עסקת החטופים השנייה, אבל כבר אז היו בקואליציה מי שחשדו שבן גביר מיהר לעזוב את המשרד לביטחון לאומי לפני שבג"ץ יכריח אותו. העתירות נגדו היו על סף הכרעה שנחסכה בגלל ההתפטרות. כששב לשולחן הממשלה, מיהר גם להגיע להבנות מפתיעות עם היועמ"שית, שבתמורה הסכימה להגן עליו. עכשיו כשהיא טוענת שההסכם הופר, פסיקה של בג"ץ שוב על השולחן.
בן גביר עשוי לנסות להקדים אותה, כשממילא הנחת העבודה היא שלבחירות עצמן הוא יעדיף להגיע מבחוץ. טראמפ הניח לו עילה.
חג, מועד ונופל
אם טקס המשפחות לציון יום השנה לטבח לא היה נולד בשנה שעברה, כאלטרנטיבה כועסת לטקס של הממשלה, מישהו כנראה היה ממציא אותו השנה כדי למלא את החלל הריק בלוח השנה. מדינת ישראל מציינת מועדים רשמיים בתאריך העברי. וכך צריך. החריג היה כשבשנה הראשונה לטבח החליטה הממשלה לקיים טקס גם בתאריך הלועזי, 7 באוקטובר. השנה התאריך הזה, חג ראשון של סוכות, נשאר מיותם מטקסים. אי-אפשר לקבוע יום אבל לאומי בחג לפי הלוח העברי. אבל גם אי-אפשר לחגוג כרגיל בתאריך של יום אסוננו למניינם.
התאריך הלועזי נדבק פה חזק יותר מאשר באירועים אחרים בהיסטוריה של ישראל. אולי גם כי בניגוד למלחמת יום הכיפורים, איש לא חשב שאפשר להצמיד את המילים שמחת תורה לטבח.
הפשרה שכפתה המציאות הולמת את המצב - טקס עממי, לא ממלכתי, במוצאי החג, מה שיקשה על שומרי מסורת להגיע אליו. ההקמה של הבמה תיערך לפני החג כדי להקל על המשתתפים הדתיים להרגיש נוח, רק שעם עצם ההסתייגות מיום אֵבֶל בחג אין מה לעשות. בציבור הדתי לילות החג מוקדשים לשמחת בית השואבה. לא כולם יצליחו להחזיק את הפיצול בין שני לוחות השנה.
הטקס, בהובלת תנועת "קומו", יהיה גם השנה בלי פוליטיקאים, אבל המייסד יונתן שמריז עצמו כבר לא מסתיר את כוונותיו לקפוץ למים. לכל מי ששאל אותו הוא ענה שאחרי הטקס הוא יתפנה לפוליטיקה. יש לו כמה מחזרים מתוך המערכת הפוליטית שמציעים לו שריונים. החיבור הסביר ביותר הוא עם גדי איזנקוט. שמריז עדיין מתלבט בין הצטרפות למפלגה קיימת, גם אם כקבוצה, לבין מסגרת חדשה משלו. דם חדש. שתציע משהו אחר.
רשמית לפחות, עתידו הפוליטי של שמריז נפרד מעתידו של הטקס. "קומו" תישאר ארגון לא מפלגתי וכך גם אירוע הדגל שלה. מבט על לוח השנה בעשור הקרוב מראה ש-7 באוקטובר מקפץ על פני הלוח העברי. לפעמים לפני החגים, לפעמים אחריהם. בחלק מהשנים צמוד ליום כיפור. הוא יהיה נחוץ כנראה גם בשנים הבאות. המארגנים, אגב, לא שוללים שבעתיד, אולי אחרי החלפת הממשלה שהמחדל התרחש במשמרת שלה, הטקס יארח גם דמויות ממשלתיות וממלכתיות. יש מצב שאחת מהן תהיה יונתן שמריז.
