בוקר של שוטים // יצחק בן-נר } כתר } 242 עמ'
יצחק בן-נר הוא אחד הסופרים הישראלים החשובים שנולדו בשנות ה-30 — עשור שבו, לטעמי, נולד הדור המרשים ביותר בספרות העברית המודרנית, למעט דור התחייה. בן-נר התמחה מצד אחד בכתיבה ריאליסטית אקטואלית הקרובה לכתיבה עיתונאית, ומצד אחר הריאליזם שלו חותר לעומקים ולכן, אם זיכרוני אינו בוגד בי, היסטוריון הספרות העברית המודרנית, פרופ' גרשון שקד, מנה אותו בצד בני דורו, יהושע קנז ויעקב שבתאי, ככותב ניאו-ריאליסטי. ה"ניאו" על שם התחכום והעומק. קריאה בכמה מספריו, בהם 'שקיעה כפרית' (1976), 'אחרי הגשם' (1979), 'ארץ רחוקה' (1981) או 'עיר מקלט' (2001), זכורה לי כחוויה חזקה מאוד ('שקיעה כפרית' כבר קיבל כמדומה מעמד של קלאסיקה ישראלית). לפיכך שמחתי כשנפלה לידי ההזדמנות, לפני עשור ומחצה, לקדם החלטה להעניק לבן-נר פרס מפעל חיים מוצדק מטעם אקו"ם.
כעת בחרו ב'כתר' להוציא מחדש רומן של בן-נר משנת 1992. הגיבור והמספר של הרומן הוא עוזאי חברוני, צעיר בן 33 כיום, בזמן ההווה של הרומן שהינו מלחמת המפרץ. עוזאי בעל חריגות מסוימת. הוא סובל ממוגבלות שכלית ואולי גם מסוג של אוטיזם אך הוא בעל תפקוד גבוה, כמו שאומרים. עוזאי הוא מושבניק, ככל הנראה מעמק חפר, בן למשפחה שורשית במושב ששכלה את שני בניה, אחיו הצעירים, אחד מהם במלחמת לבנון הראשונה והאחר נפטר זמן לא רב אחרי הראשון. המונולוג של עוזאי מספר לנו על השבר המשפחתי: על יגונו של אביו, ששירת ביחידת 101 המפורסמת; על התכנסותה של אמו בעצמה ובעבודת המשק; על התרחקותה מהבית של אחותו. הוא מספר לנו על אנשים טובים שסייעו לו לאורך גדילתו ובגרותו בצד אנשים שהתייחסו בגסות למצבו, ואף כאלה שממש התעללו בו. הוא מספר לנו על אהבתו לאלכסנדרה, צעירה שפגש פעם אחת באוטובוס ומאז, במשך שנים, הוא משוטט ברחבי הארץ מתוך תקווה למצוא אותה.
חלק גדול מהייחוד של היצירה טמון בשפה של עוזאי. בן-נר יוצר במיומנות שפה אופיינית לגיבור, אמינה למדי, רצופת שגיאות בצד המצאות לשוניות מקוריות, שגם הן תוצר של שגיאות, אך המכלול מובחן ופיוטי. גם הרעיונות שעוזאי מתאמץ לבטא ולנסח הם מלבבים ולעיתים מקוריים. עוזאי, שמצטט חוות דעת פסיכיאטרית על כך שהוא נעדר יכולת לחשיבה מופשטת, נוהג לחשוב לעיתים בצבעים, חלף הרגשות המופשטים: "עכשיו, רק אני יכול לראות את הצבע הזה, האדמדם-חום הזה, כמו האדמה בפרדס, הצבע של הצער והרחמים, שמרחפף כל הזמן מעל לכפר שלנו".
מלבד ההישג הלשוני המסוים, יש בספר רגעים קורעי לב. כאלה הנוגעים במשפחתו של הגיבור וכאלה הנוגעים בו עצמו. ואולי אחד הבולטים שבהם הוא הרגע שמשלב את השניים: כשבזמן שנודע האסון שפקד את המשפחה, לא כולם רואים את האבל הכבד של עוזאי, משום שהם חושבים בטעות שצמצום יכולותיו השכליות פירושו גם צמצום יכולותיו הרגשיות. "עמדתי שמה ככה, כאילו, כאילו שאני עיוור ששכחו אותו בתוך החושך שלו [...] אז ארזה [ידידת המשפחה] היא ראתה אותי ושאלה, מי זה? עוזאי? עוזאי?! [...] עוזאי מתוק שלי. למה אתה לא נכנס הביתה? אסון קרה לנו, עוזאי".
נושא השכול בכלל והשכול הצבאי בפרט אחראי כאן לכמה מהפסגות הרגשיות של הרומן, ואני מניח שהוא גם תרם להחלטה להוציא לאור מחדש דווקא את הספר הזה מבין ספריו של בן-נר. באחד משיטוטיו בארץ, בחיפוש אחר אהבתו הנצחית, פוגש עוזאי קיבוצניקית זקנה. היא פונה לעוזאי באופן המביא אותך להחניק את דמעותיך: "ואז פתאום הזקנה הזאתי היא התקרבה אליי ותפסה לי פתאום את היד ואמרה בקול אחר לגמרי, פתאום, תגיד, נכון שאתה גורי שלי? נכון שאתה גורי שלי ואתה רק מפחד להגיד לי את זה? נכון שאתה גורי שלי ואתה מפחד שאימא תתעלף מרוב התרגשות שהיא תגלה אחרי שלושים ושבע שנים שאתה חי?"
אבל דעתי לא נוחה מהרומן. בן-נר בונה את עוזאי כדמות טובת לב באורח קיצוני, כמעין שוטה או ילד טהור בסיפור חסידי. הוא, למשל, שונא ממש אלימות, לא מסוגל, למרות כוחו הפיזי הרב, להשיב לחורפיו דבר. דמות כזו מקרבת את היצירה באופן מסוכן למחוזות הקיטש. קרבה כזו קיימת גם מכיוון אחר — לא רק מכיוון החד-משמעיות המוסרית (עוזאי כשה האלוהים ממש) או בגלל הדמעה השנייה של הקיטש, זו שאנו מזילים מתוך התפעלות עצמית על דמעתנו הראשונה (כפי שניסח קונדרה את אחד ממופעי הקיטש). אלא מכיוון עוצמת הווליום. לא שכול אחד, כי אם שניים! וכמו להמחיש שאכן הסופר יצר בספרו אטמוספרה מובחנת — ובהיותו סופר משובח אכן בן-נר יצר כאן הוויה לשונית בדולה ומובחנת — הוא גם הצמיד לגיבורו את אחד מסממני הקיטש הידועים: אהבת אמת נצחית. אמנם הסוף המתוחכם למדי של הרומן מעמת את גיבורו ואת הקוראים עם מגרעותיה של אמונה זו באהבת נצח, אבל תפקודה במכלול היצירה הוא להיות חלק ממרקם ספרותי שנועד לרגש באופן מודגש מדי. •
דעתי לא נוחה מהרומן. בן-נר בונה את עוזאי כדמות טובת לב באורח קיצוני, כמעין שוטה או ילד טהור בסיפור חסידי
