כוח-העל של הסִפורים // דידיה לוי } איורים: לורנצו סנג'ו } מצרפתית: לי עברון } טל-מאי } 37 עמ'
תחת הנפגעות ה"אגביות" האחרונות של עידן הסופר-ספרטה שבו אנחנו חיים, היא תוכנית 'סל תרבות' של משרד החינוך. התוכנית, שפועלת קרוב ל-40 שנה בכ-130 רשויות, חושפת יותר ממיליון תלמידי גן עד י"ב ליצירות תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית, ומעניקה להם כלים לצפייה מודעת, משמעותית וביקורתית. בשנה שעברה קוצץ רוב תקציבה, הדל ממילא, של התוכנית ולאחרונה פוטרו מרבית עובדיה, מה שיגרום ככל הנראה לקריסתה הסופית, בעיקר באזורי פריפריה חברתית וגיאוגרפית. הדיונים הציבוריים סביב הדילול המכוון של התוכנית העלו שוב ושוב את השאלה: במה חשיבותה? למה שבתי הספר לא יתמקדו בחומר הלימודי הבסיסי הנדרש ובהכנת הילדים למבחני הבגרות, לשירות צבאי משמעותי ולקריירות בהייטק, וזהו? וברובד העמוק יותר, למה צריך תרבות בכלל?
תשובה מדויקת ומלאת חן לשאלה הזאת, אפשר למצוא בספרם של דידיה לוי ולורנצו סנג'ו 'כוח-העל של הסִפורים', שתורגם לאחרונה לעברית. גיבורו הוא מוריס, חתול רעב, שמצא שיטה ייחודית לציד עכברים: הוא מקריא סיפורים בקול, בתקווה שיסקרנו וימשכו את הטרף שלו להתקרב אליו ויקלו את מלאכת הציד. אבל הרעיון מתגלה כבעייתי, שכן חלק מהסיפורים עצובים כל כך שבסופם אין למוריס תיאבון, אחרים כה מצחיקים עד שהם גורמים לו כאב בטן, ו"חוץ מזה, גם העכברים צחקו הרבה. החתול לא מסוגל לאכול מישהו אחרי שהם צחקו יחד". גם סיפורים משעממים לא עובדים, ומוריס מחליט לכתוב עלילות משלו, מתנסה בקושי שבמלאכת הכתיבה ולבסוף — גם בסיפוק שבהצלחה בה, שמשנה והופך אותו בסופו של דבר לידידם של העכברים.
הבחירה של לוי בחתול כגיבור שלו אינה מקרית. במעשייה 'החתול במגפיים' של פֶּרוֹ, החתול מוצג כיצור שמסוגל לנוע בין טבע לתרבות ולהוביל מהלך של התקדמות ממצב של הישרדות פיזית לעולמות של פוליטיקה מתוחכמת ומעודנת המגולמת במלכות. "בתרבויות רבות הטריקסטרים הם האחראים למוביליות והתפתחות בעולם", כתב יגאל שוורץ בספרו על המעשייה הצרפתית, "מה שמסביר את נוכחותם האורגנית במעשיות, שמתקיים בהן תמיד סוג של מוביליות". אלא שאצל לוי החתול הוא לא רק סייען להתפתחות, אלא הגיבור המתפתח עצמו. כבר בכפולת האיור הראשונה טומן סנג'ו רמז לתהליך שיעבור מוריס בזכות הקריאה והכתיבה, בדמות קרטון חלב סויה — סמל להכפפת הצרכים הגופניים לקוד תרבותי-מוסרי. ואכן, לאורך הערבים שבהם הוא מקריא סיפורים לעכברים, מתחולל בחתול מעין תהליך של "שחרזדה הפוכה"; אם שחרזדה מספרת סיפורים למלך שהריאר במשך 1001 לילות כדי לעדן את נפשו, לרפא אותו מרצחנותו ולהשיבו לגבולות התחום החברתי-תרבותי, הרי שהחתול שלנו מבצע בלי משים את אותו תהליך על עצמו — ככל שהוא שוקע יותר בעולם הסיפורים נפשו מתעדנת ומתרחקת מההרג והטרף, עד שהוא הופך בעצם לצמחוני.
בזכות האגדות מתגבשת ההתנהגות החברתית, טענה ז'קלין כהנוב, ובחתול של לוי אכן מתחולל תהליך כזה, ששיאו באכילת עוגיית מדלן שקיבל כשי חברוּת מהעכברים ושטעמה משכנע אותו לזנוח את הציד. העוגייה מזקקת את מהות השפעתן של התרבות והיצירה על הפרט והחברה: ממרדף בהמי אחרי טרף, לצריכת מוצר הדורש עיבוד, זמן, ידע ומסורת, שלא משרת רק צורך קיומי בסיסי אלא נועד בעיקר להנאה. יתרה מכך, לאור הרפרנס המובהק לעוגיית המדלן של פרוסט, המזון עולה שלב סובלימטיבי נוסף והופך ממצרך פיזי לרעיון, לסמל תרבות המעצב ומהדהד את תפיסת העצמי של הסובייקט.
רק אחרי שמוריס אוכל את העוגייה, כלומר מטמיע לתוכו את הספרות באופן עמוק שמשנה את הווייתו, הוא מסוגל להביט מחלון החדר שבו התקיימו כל ההתרחשויות בסיפור עד עתה, לראות את העולם הגדול שבחוץ מנקודת מבטו הייחודית ולמצוא את מקומו בתוכו. ולא מדובר בספרות לבדה. איוריו של סנג'ו מלאים אמנם ערימות ספרים ורפרנסים ליצירות כמו 'מרי פופינס', 'הנסיך הקטן', 'אגדות אנדרסן' ועוד, אולם לצידם מאוירים פרטים נוספים המאותתים כי הסיפור עוסק בתרבות במובנה הרחב: את חדרו של החתול מעטרות כרזות של סרטים שונים, מכשיר רדיו גדול ניצב בו לצד גיטרה ופוסטר להופעה של זמרת, ורמזים לתחביבים יצירתיים כמו צילום, גינון, סריגה ועוד. התרבות לבדה, רומזים לוי וסנג'ו, היא זו שמוציאה אותנו מהחדר המנטלי הצר של היומיום ההישרדותי, ומאפשרת לנו לחוות את החיים במלואם כסובייקטים מתבוננים, חושבים ויוצרים. בלעדיה נהיה לא יותר מחיות, חתול או לביא זה לא משנה. בלעדיה נעסוק רק בציד, בלהרוג ולהיהרג. בלעדיה נהיה סופר-ספרטה.
ככל שהגיבור-חתול שוקע בעולם הסיפורים נפשו מתעדנת ומתרחקת מההרג והטרף, עד שהוא הופך בעצם לצמחוני
