דלקת // רוי יהב } מוסד ביאליק } 88 עמ'
'השירים היפים ביותר ב'דלקת', ספר הביכורים המרשים של רוי יהב, חושפים סכסוך פנימי חריף, סוג של כפילות פנימית או פיצול פנימי, שגורמים למשורר לנסות להימלט — בלי הצלחה, כמובן — מפני עצמו, כמו דוקטור ג'קיל שעושה הכל כדי להיפטר ממיסטר הייד. השירים כל כך משכנעים, שההרגשה שהם מעוררים היא מפוצלת מבחינה נוספת: המשורר לא רק נמלט מפני עצמו אלא גם רודף אחרי עצמו, כאשר מטרת המנוסה והמרדף זהה — להתגבר על הכפילות, כלומר לחמוק סוף-סוף מהצד הרודף, או דווקא להפך: ללכוד סוף-סוף את הצד הנמלט ולהשלים איתו. יש שירים שבהם המאמץ הנואש הזה, להתגבר על הפיצול, מתואר כלילות לבנים, חסרי שינה, שבהם המשורר כורה בור קבר לעצמו, או מגרד את עצמו עד זוב דם כדי להיפטר מהכפיל — כלומר מהזר הזהה לו — שמקנן במעמקיו ודבק בעורו. ואולי אפשר לזהות את הכפיל הזה, זה שדולק אחרי המשורר ובה בעת נמלט מפניו, עם ה'דלקת' שמככבת בשם הספר: מעין מחלה אוטואימונית שבה הנפש מתפצלת ותוקפת את עצמה, ואולי דיבוק שהמשורר לא יכול להשתחרר ממנו מפני שהוא עשוי מהחלקים הפנימיים ביותר שלו.
את הפואטיקה של יהב אפשר לתאר כגרסה אובססיבית, על טורבו, של נתן זך הצעיר; מערבולות רגשיות ומוזיקליות שיש בהן משהו משוכלל להפליא, אבל גם דלוק, בוער, תיאטרלי, וידויי, מתריס. בזכות הפואטיקה הזאת מצליח יהב לנוע בעת ובעונה אחת בשני מישורים הפוכים או מקבילים — מצד אחד מנוסה מוכת אימה, ומצד שני מרדף מוכה תשוקה, שמצטרפים יחד לשירים נואשים, קצביים, כאובים, כמו השיר המצורף לרשימה. יש בספר שירים פוליטיים או חצי-פוליטיים שבהם הישות הפנימית שרודפת אחרי המשורר ומענה אותו, ובה בעת לא מוכנה לוותר עליו, היא הישראליות שלו. רבים מאיתנו מרגישים ככה לאחרונה. אבל ברבים מהשירים, גם הפוליטיים, אפשר להרגיש שהסכסוך הפנימי שמפצל את המשורר קשור לפוליטיקה אחרת, פנימית ואולי גם בסיסית יותר, שממדיה הם תשוקה, מין, מגדר, דחף, פחד, מוות.
האלימות, שבמיטב השירים בספר מופנית פנימה, אל הכפיל הנמלט או הרודף, מושלכת בשירים האלה החוצה, כמעט תמיד לעבר דמות נשית שמעוררת במשורר קשת של רגשות מסוכסכים ואפילו סותרים: תשוקה, כעס, עלבון, אשמה, בוז, אלימות. רוב השירים מהסוג הזה הם שירי פרידה והתנערות, אם כי לעיתים הם לובשים אופי של שירי קנאה, הינטשות, זעם. הם רוויים בדימויים גרפיים למדי של אלימות כלפי נשים — דריסה, קבורה, טבילה בדם, חיתוך, שיסוע, ביזוי, פציעה בציפורניים. ברור שאלימות היא חלק בלתי נפרד מהנפש האנושית והעולם, ולכן היא מרבה להתגלות גם בשירה. ברור גם שמדובר באלימות מטפורית או סמלית — יהב כותב שירה משוכללת, בדיונית, דמוית חלום, ולא יומן וידויי שמשקף מציאות. ודווקא משום כך ההיאחזות המודגשת, הנלהבת אפילו, בדימויים אלימים שקווי המתאר שלהם מגדריים כל כך, דורשת הצדקה. אם מדובר במשל — מה הנמשל? אם זו בחירה פואטית — למה היא נחוצה?
אפשר להעלות לא מעט תשובות, אבל דומה ששניים מהמניעים הבולטים של יהב הם גירוש שדים ובחינת גבולות: הניסיון לברר כמה אלימות אפשר להעמיס על שיר בלי שיקרוס. התחושה שלי היא שיש בספר לא מעט שירים שלא עומדים בעומס, אבל בשני שירים לפחות גירוש השדים מצליח: באחד מדמה המשורר את עצמו לטרובדור ואת הדמות הנשית שהוא מסתבך איתה לפר נוגח ששופך את דמו, ובשיר נוסף, 'קלאסיקה', מצטיירת דמותו של המשורר יצחק לאור (אף שאינו מוזכר בשמו). השיר שואל באופן מקורי ומפתיע למדי, ועם זאת מפורש מאוד, את אחת השאלות שנרמזות ברשימה הזאת: השאלה על מקומה של גבריות פגיעה ואלימה בתולדות השירה, הן בעברה והן בעתידה. •
זר
עֲקֵבַי נוֹקְשִׁים עַל הָאַסְפַלְט צְעָדַי
נִשְׁמָעִים כְּצַעֲדֵי זָר פְּעָמַי
עוֹקְבִים אַחֲרַי לְאָן אֲנִי
הוֹלֵךְ וְאַחֲרֵי מָה אֲנִי תָּר אַחַר
מָה אֲנִי דּוֹלֵק, צְעָדַי דּוֹלְקִים
אַחֲרַי בְּלִיל מַחְשָׁבוֹת חוֹזֵר
אֵלַי מִקִּירוֹת מְהַדְהֲדִים
שִׁירָה, לְהוֹצִיא לִכְתֹּב לְהָקִיא
לְהַזִּיעַ מִלּוֹתַי לְטַפְטֵף
תַּרְעֵלָה (אֲנִי רוֹשֵׁם
תּוֹךְ כְּדֵי הֲלִיכָה) בְּיָד
כְּחוּשָׁה הָעֵט נִרְעָד הַשִּׁיר
רוֹשֵׁם אֶת עַצְמוֹ הַכֹּל שָׁב
בָּא עַל מְקוֹמוֹ הַפַּחַד נוֹתַר
עַל הַנְּיָר, קוֹל מֻכָּר
שׁוֹאֵל "אִכְפַּת לְךָ
אִם אֲלַוֶּה אוֹתְךָ קְצָת?"
