הקלה היא התחושה הבולטת ביותר בעולם הערבי ובמערכת הפלסטינית בעקבות חתימת ההסכם לסיום המלחמה בעזה. בכך נחתם העימות הקשה ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואחד החריפים בהיסטוריה של המזה"ת, שכלל מספר רב של זירות לחימה ותפניות שהתפתחו לפי דגם אפקט הפרפר: החל מהעימות המתמשך בעזה, עבור דרך המערכה הדרמטית בלבנון, המשבר עם החות'ים וקריסת שלטון אסד, וכלה בהתנגשות חסרת התקדים בין ישראל ואיראן (שלא הסתיימה).
רבים במזה"ת ובקרב הפלסטינים בפרט מזהים הישגים מהאופן שבו הסתיימה המלחמה. היא אמנם גבתה מחיר כבד, וידה של ישראל - ששיפרה לאין ערוך את כוח ההרתעה שלה - הייתה תמיד על העליונה, תוך הפגנת יכולות צבאיות מרשימות כפי שבלט בלבנון ובאיראן, אבל ההסכם משקף פער נוכח תביעות נתניהו: התנהל מו"מ שלא תחת אש; הוסכם על נסיגה הדרגתית מהרצועה; נותרו סימני שאלה כבדים בנוגע לפירוק חמאס מנשק; ונגנזו כל הפנטזיות שפותחו בחצי השנה האחרונה מאז חודשה הלחימה, ובמרכזן הכמיהה להנדוס מחדש של עזה לפי חזון טראמפ על ריביירה ים-תיכונית.
3 צפייה בגלריה
(אנשי חמאס בעזה מחזיקים תמונות כלואים ביטחוניים. שחרור אסירים מעולם לא היה היעד המרכזי של 7 באוקטובר)
חגיגות השמחה ברצועה התחילו עוד בשבוע שעבר, לאחר שטראמפ הודיע על קבלת תגובת חמאס לתוכנית 21 הנקודות, למרות שהיא לא כללה התייחסות להתפרקות מנשק. חלוקת ממתקים בנוסייראת, טפטוף חזרתם של תושבי עזה לעיר החל למרות שעדיין התנהלו בה קרבות, מגמה שצפויה להפוך לשיטפון בימים הקרובים, ועיריית חאן-יונס החלה לפנות הריסות ולפתוח צירים כדי להשיב את החיים לסדרם. כמו לפני חצי שנה, גם בימים הקרובים צפויים מראות של תחילת שיקום אזרחי, לצד מצעדי ניצחון של פלגי הטרור.
באשר לחמאס, סיום הלחימה בתנאים הנוכחיים נתפס במידה רבה כרע במיעוטו, אך לא כמפלה. הארגון המיט אסון כבד על הרצועה וחווה בעצמו השמדת ערך חסרת תקדים (כ-90 אחוז מפעילי הזרוע הצבאית נהרגו, כמעט כל הכוורת שעמדה בראש מתקפת 7 באוקטובר הושמדה, וכן רוב המערך הרקטי), אולם הארגון שרד, נותר הגורם הדומיננטי בעזה, לא קמה שום חלופה במקומו, והוא המשיך לנהל לחימה בכל נקודה ברצועה (כולל אזורים שהוגדרו "מטוהרים") ולחלוש על המרחב הציבורי. כל זאת בזכות שילוב בין גמישות ארגונית וכושר התאמה לשינויים ללהט אידיאולוגי.
בתוך חמאס כבר עוסקים ב"יום שאחרי": החל משיקום פנימי של הארגון ברצועה, תהליך שיוביל הצמד המנהיג באזור, עז אל-דין חדאד וראא'ד סעד; עבור דרך ניתוח הנסיבות החדשות הצפויות להתפתח ברצועה עם נסיגת כוחות צה"ל והמהלכים להקמת כוח שלטוני מקומי בסיוע חיצוני ובמעורבות הרשות במקום חמאס (הארגון לא מתנגד לרעיון, בעיקר משום שהוא מעריך שיוכל לפעול ולהשפיע מאחורי הקלעים לפי המודל של חיזבאללה בלבנון); וכלה בעיצוב מחדש של הנהגת הארגון, כשכבר עתה מסתמנת היחלשות של רצועת עזה, הקטר המוביל של הארגון בשני העשורים האחרונים, ומנגד התחזקות של הנהגת איו"ש, שכמעט ולא נפגעה במלחמה.
אחת הסוגיות המדוברות ברצועה היא גורלן של הכנופיות, המיליציות והחמולות שטיפחה ישראל במהלך המלחמה בניסיון ליצור חלופה לחמאס וכעת הארגון מאותת כי הגיע הזמן לסגור חשבון. ואכן מתרבים דיווחים כי חברי אותן קבוצות, ובמיוחד אבו-שבאב מאזור רפיח, החלו במגעים על הסגרה וקבלת מחילה מחמאס, בעוד אחרים מבררים אם ניתן יהיה למצוא מחסה בישראל, לפי הדגם של צד"ל בשנת 2000 (בקרב הפלסטינים רווח כלפי הקבוצות האלה הכינוי "צבא לאחד", על שם מפקד צד"ל האחרון). "שיהיה בהצלחה לאבו-שבאב, ושיזכור שבוגד שווה פחות מכדור" ו"מותך קרב יא כופר" אלה המסרים לחמולות ברשתות החברתיות הפלסטיניות בימים האחרונים.
בהקשר האזורי, מסתמנת קטאר כאחד השחקנים שקצרו הישג משמעותי בעקבות ההסכם. מי שספגה התקפה דרמטית בשטחה לפני חודש ועמדה במוקד קמפיין ישראלי להגדרתה כתומכת טרור, הייתה השושבינה המרכזית של ההסכם. יתרה מכך, לאחר שחילצה מנתניהו התנצלות מביכה ומהאירוע - הסכם הגנה עם וושינגטון, קטאר גם המחישה שכוח השכנוע שלה מול טראמפ לא נופל מזה של נתניהו, והיא זאת שכנראה דחקה בנשיא האמריקאי לאמץ את תשובת חמאס לפני כשבוע. הדבר מעלה תהייה אם ניתן יהיה אכן לכונן "יום שאחרי" ברצועה ללא קטאר, כפי שמייחלים רבים בישראל. בחסות דוחא, שולבה גם בעלת בריתה טורקיה כגורם משפיע בהקשר הפלסטיני, ותרמה לדחיקת חמאס להסכם.
אבן נגף מרכזית שמדינות ערב התמקדו בה בשבוע החולף הייתה הדרישה לפירוק חמאס מנשק, שברור כי לא הייתה מתקבלת על ידי חמאס. במסגרת הזאת בלט מאמץ לניסוח הנושא באופן שיהיה נוח לעיכול לטראמפ. "מדובר בהקפאת הנשק של חמאס במסגרת הודנה של חמש עד עשר שנים", הסביר השבוע שר ההסברה המצרי, דיאא רשוואן, שלא הבהיר איך הדבר יתממש אך הכריז שהארגון הסכים לכך, ולפי דיווחים אחרים נעשה ניסיון לקבוע שחמאס לא יחזיק ב"נשק התקפי" (בעיקר רקטות, שגם כך כמעט שלא נותרו לו).
צרות של אסירים
אחת הסוגיות המדוברות במערכת הפלסטינית, וגם בישראל, היא שחרור המחבלים. "בקרב הכלואים ניכרה דריכות רבה בשבוע האחרון", אומרים גורמים במערכת הביטחון. "הציפיות הגבוהות ביותר היו בקרב האסירים הכבדים ששפוטים למאסרי עולם. חלק גדול מהם בכלל מעוניינים להיות מגורשים לחו"ל ולא לחזור לשטחים. היה מתח בין 'קבוצת הוותיקים' שפיתחו אופטימיות זהירה ל'כלואים החדשים', בפרט עזתים שעצורים מאז 7 באוקטובר, שהפנימו כי עניינם יידחק כנראה, בין היתר בשל התעקשות ישראל שלא לכלול אותם, בעיקר את אנשי הנוח'בה, בשחרורים קרובים".
כמו בעסקאות קודמות, גם הפעם שמו של מרואן ברגותי, בכיר פתח, נמצא במוקד. אין מדובר ב"עוד אסיר ביטחוני", אלא במי שנושא עיניו להנהגת המערכת הפלסטינית, ומעורר חשש כי עם שחרורו לא יהיה "מנדלה הפלסטיני" שיצעיד את הפלסטינים לעבר פיוס ושלום, אלא דווקא "ערפאת השני", שידחוף לכיוון של מאבק מזוין. חמאס אותת השבוע, כי הוא יתעקש על שילוב שמו במו"מ, אבל לא הבטיח שיצליח, כשברקע מסרים נוקשים של ישראל שלא תאפשר את הדבר. מאמץ חמאס נובע הן מתוך רצון להמחיש כי המלחמה הקשה שהמיט על הפלסטינים מספקת הישגים לכלל הפלסטינים, והן כדי ליצור מחויבות עתידית של ברגותי ולבסס שותף פוליטי נוח. "חמאס רואה בברגותי פרטנר. הוא היה שותף ליוזמות פיוס לאומיות שקודמו בכלא, ונוקט לרוב עמדות קיצוניות יותר מאלה של הרשות", מסבירים במערכת הביטחון.
"חלק גדול מהפלסטינים שחיים כיום נולדו אחרי שאבי נכלא. הם לא מכירים את מרואן האדם, אבל מעריצים את ברגותי הסמל. לנו במשפחה לא אכפת אם כשישוחרר יוגלה לחו"ל", הסביר בשיחה לפני חצי שנה קסאם ברגותי, בנו של מרואן. בשיחה השבוע הבהיר: "כל מה שאנחנו רוצים כעת הוא סיום המלחמה, שישובו לישראל החטופים, ושהפלסטינים יקבלו שחרור אסירים והחזרת גופות [לפי דיווחים במדיה, חמאס דורש במסגרת העסקה את החזרת גופות האחים סינוואר]".
ברשות נרשמת פחות התלהבות משחרור ברגותי, שנתפס בעיני בכירים רבים בראמאללה כאיום. בהקשר הזה בולט חוסיין אל-שייח', מספר 2 בפועל ברשות, שיש לו תחרות היסטורית עם ברגותי על הנהגת פתח בגדה המערבית, ושבשנים האחרונות עלו דיווחים - כולל רמיזות עבות מצד אשתו של ברגותי, פדווא - ולפיהם פעל בחשאי מול ישראל כדי לוודא שברגותי יישאר בכלא. סקרים מאששים את חשש בכירי הרשות: בסקר של המכון למחקרי מדיניות ודעת קהל ברמאללה ממאי האחרון עלה שברגותי צפוי להביס כל מועמד מחמאס (36 אחוז מול 24 אחוז, כשבולט שיעור התמיכה בו באיו"ש העומד על 43 אחוז), בעוד את אבו-מאזן ובכירים אחרים ברשות הוא מביס בנוקאאוט.
אתגרים והזדמנויות
הדרמה הגדולה קשורה ל"אסים" משורות חמאס. אלה מביניהם שישוחררו צפויים להזריק דם חדש להנהגת הארגון שדוללה קשות מאז 7 באוקטובר. הציפייה ממוקדת בכמה מנהיגי הארגון מהגדה השפוטים למאסרי עולם רבים, ובראשם עבאס אל-סיד, האחראי על הפיגוע במלון פארק; אבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית באיו"ש, הנחשב למסוכן מבין כל כלואי חמאס; ג'מאל אל-הור, מראשי חוליית צוריף שבין היתר חטפה ורצחה את החייל שרון אדרי ב-1997; ועבדאללה ברגותי, שהיה מעורב בפיגועים קשים באינתיפאדה השנייה ושפוט ל-67 מאסרי עולם.
לרבים מבין פעילי הזרוע הצבאית, ובעיקר הבכירים שבהם, היה מעמד חזק בחמאס לפני מאסרם - שהתעצם בתקופת הכלא - וסביר כי ישאפו להשתלב מחדש במוקדי הכוח ולרכוש השפעה כשישתחררו, גם אם יגורשו לחו"ל. עבד אל-נאסר עיסא, פעיל חמאס משכם שהיה בכיר משוחררי הפסקת האש הקודמת, מדגים מה יקרה כנראה עם יתר פעילי הארגון הכלואים: מיד עם שחרורו בראשית השנה הוא השתלב בהנהגת חמאס האחראית על הגדה שיושבת בטורקיה, החל לקדם קמפיין יח"צ (לרבות פרסום פודקאסטים), ונושא עיניו למעלה, להתברג בהנהגת הארגון.
חמאס עצמו לא מציב את נושא האסירים בראש רשימת הדרישות מישראל. זהות המשוחררים והיקפם אינם ולא היו מעולם אבן הנגף המרכזית בדרך לעסקה, בניגוד לתביעות העקרוניות והבלתי מתפשרות של הארגון לערבויות לסיום המלחמה, לנסיגה מלאה מהרצועה, ולדחייה המוחלטת של הדרישה להתפרק מנשק. הדבר ממחיש כי שחרור אסירים לא היה מעולם היעד המרכזי של מערכת 7 באוקטובר בעיני חמאס, אלא עילה להצדיק מהלך שנבע מלהט אידיאולוגי.
כיום מצויים כ-11 אלף כלואים ביטחוניים, מהם רק 1,000 אסירים, כלומר מחבלים שנשפטו. כ-3,000 מהכלואים עזתים שרובם נתפסו לאחר 7 באוקטובר, ומספר האסירים המוגדרים עם דם על הידיים עומד על כ-300 (רובם מחמאס, כמעט כולם נכלאו באינתיפאדה השנייה), בהשוואה ל-550 עד לעסקה של ראשית השנה. גם אחרי ההסכם הנוכחי עדיין יתמודד השב"ס עם אתגר של בתי כלא בתפוסה מקסימלית, כאשר היקף הכלואים בהם גדול בכמעט פי שניים מכפי שהיה עד 7 באוקטובר.
בקרב הפלסטינים יש מי שכבר עתה נערכים לאכזבות בנושא האסירים. בהקשר הזה הזהיר שלשום העיתונאי העזתי פאיז אבו-שמאלה: "הרשות הפקירה את אסיריה. אם חמאס יאכזב, תומט חרפה על מה שנותר מהכבוד הפלסטיני. כל הסכם שלא כולל את ברגותי, אחמד סעדאת (מזכ"ל החזית העממית הכלוא ל-30 שנה בגין מעורבותו ברצח השר רחבעם זאבי), אל-סיד, [חסן] סלאמה, חאמד, עבדאללה ברגותי ואחרים הוא תבוסה לאומית ופוליטית גם יחד. אל תעזו לחזור ממצרים ללא האסירים".
לאחר חצי שנה של לחימה מרה - מאז 18 במארס, אז חידשה ישראל את האש - היא שבה כמעט לאותה הנקודה ולאותו מתווה סיום לחימה שעמד בפניה זמן רב ומהווה הרע במיעוטו נוכח יתר התרחישים - ובראשם הכיבוש המלא של הרצועה וההישארות במקום לפרק זמן לא מוגדר, כפי שתיכננה הממשלה עד ההסכם, שבמידה רבה נכפה עליה על ידי טראמפ כמו הפסקת האש הקודמת לפני כשנה.
ישראל והמזה"ת כולו יכולים כעת לעכל את המציאות החדשה שנוצרה באזור שהיה מצוי ברכבת הרים זה שנתיים. ניצבים עדיין אתגרים פתוחים כבדי משקל, ובראשם השלמת הפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני, תכנון מיגור שורש חמאס ברצועה והאיום החות'י. עם זאת, סיום הלחימה גם מזמן הזדמנויות אסטרטגיות, ובראשן הידוק הקשר עם מדינות ערב, בין היתר סביב האינטרס המשותף של המאבק באיראן, וייתכן שאף אופקים חדשים שעשויים להיפתח מכיוון סעודיה, סוריה ולבנון. אלה לא יוכלו להתממש בלי לימוד מרכזי של לקח קונספציית 7 באוקטובר: לא ניתן להתעלם מהנושא הפלסטיני או "לנהל" אותו, וכל מי שבורח מדיון נוקב בו - שחייב להיות מפוכח וחף מפנטזיות - לבסוף מגלה שההיסטוריה נוחתת על ראשו באופן טרגי.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
