עוד נחזור לחשבונות פוליטיים. הרי אנחנו שם, גם שם, כבר שנתיים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו אתנחתה. ויותר מאתנחתה. משום שזה רגע נדיר של התרגשות לאומית. הנה זה קורה. הנה היא מגיעה לסופה, המלחמה הארוכה והארורה. ולשם שינוי, מותר גם לומר מילה טובה לנתניהו. לא משום שהוא יזם את ההסכם. הוא לא. ולא משום שהוא רצה. הוא לא. אבל היינו יכולים לקבל נתניהו עוד יותר עקשן ואטום ממה שהיה לנו בשנתיים האחרונות. ואם הוא נשבר תחת לחץ - צריך לברך על השבירה. הרי פוליטיקאים עם חוט שדרה חזק מדי הם מתכונת לאסונות. ויתורים, פשרות, גמישות, בעקבות לחץ, מאפשרים את ההסכם שהולך וקורם עור וגידים. ובעיקר, כדאי לזכור את הכלל היהודי החכם והעתיק: "מִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה". אז גם אם נתניהו לא התכוון – צריך לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
1 צפייה בגלריה
(לחיצת היד בין ניצן אלון ואל־ת'אני. ב־2014 ישראל סירבה למעורבות האחים המוסלמים במו"מ. איך שגלגל מתהפך)
אם אובמה קיבל
אם ברק אובמה קיבל פרס נובל לשלום על כלום - טראמפ ראוי לו על משהו. חלק מהמאמצים שלו נכשלו. ולדימיר פוטין לא התרשם מהמחוות וגם לא מהאיומים שלו. אבל מה שלא עבד בסכסוך אחד פעל בהצלחה בסכסוך אחר. טראמפ, חובב עריצים וכוח שכמותו, הבין שהמפתח לשינוי מצוי בידי השילוב שבין טורקיה לקטאר. האיומים שלו על חמאס לא עשו שום רושם על חבורת הרוצחים, לא אלה שבדוחא ולא אלה שבמנהרות. אבל הוא ידע להפעיל את טורקיה וקטאר. הוא חייב להן. הן חייבות לו. ים של אינטרסים, עסקאות ענק, נשק מתקדם ואנרגיה.
במבצע צוק איתן, ב-2014, התעקש חמאס להעביר את מלאכת התיווך, לצורך הפסקת אש, לטורקיה ולקטאר. ישראל העדיפה את המסלול המצרי. ג'ון קרי, אז מזכיר המדינה, העדיף את ציר האחים המוסלמים. ישראל כעסה וסירבה, על רקע העובדה שקטאר מממנת את חמאס. עבר יותר מעשור. הדומיננטיות של טורקיה וקטאר איפשרה את ההסכם. איך שגלגל מתהפך. זה לא פשוט. משום שהציר הזה היה ונותר מסוכן לישראל, והיחסים המתהדקים בין טראמפ לשתי המדינות הללו מעמידים בצל את היחסים המיוחדים עם ישראל שהתבססו, בממשלים קודמים, לא רק על אינטרסים אלא גם על ערכים. המארג החדש של האינטרסים הוביל להסכם, שעליו צריך לומר: ברכהו וחשדהו.
המיליארדים ימשיכו לזרום
אין צורך באשליות. גם אם ההסכם יתממש ככתבו וכלשונו - חמאס לא חוסל וגם אי-אפשר לחסל אותו. חמאס הוא לא רק רעיון. מדובר באידיאולוגיה של אנטישמיות השמדתית. היא הובילה לטבח 7 באוקטובר והיא לא תיעלם עם שום הסכם. ארגון אל-קאעידה לא חוסל, למרות שני עשורים של מלחמה בטרור, באפגניסטן ובעיראק. ארגון דאעש לא חוסל, למרות העקירה המוצלחת מעיראק ומסוריה, עם הרס של 65-70 אחוז מהבניינים במוסול ובא-רקה. הארגון ממשיך לפעול בעיקר בארצות הסאהל באפריקה, ותאים שלו עדיין פעילים במקומות נוספים באפריקה ובאסיה. חמאס לא שונה.
חודש לאחר טבח 7 באוקטובר חשף "הוולט" הגרמני את מנגנון הכספים של חמאס, שכולל הכנסות קבועות מחברות בנייה בבעלות הארגון בטורקיה. זה לא נעלם. זה לא ייעלם. ואין צורך בחוש נבואי כדי לדעת שההכנסות, שימשיכו לזרום, כולל המיליארדים שיושבים בחשבונות של ראשי חמאס, לא יופנו לעניי רצועת עזה אלא בדיוק לאותן מטרות שהיו עד היום. שלב אחד במערכה הגדולה מסתיים. השלבים הבאים עוד בדרך.
הכתובת על הקיר
זו לא מלחמת ישראל בחמאס. זו מלחמת העולם החופשי כולו בג'יהאד, גם אם העולם החופשי מסרב להבין שהוא במלחמה. ארגוני הטרור הפועלים היום בעולם, כולל חמאס כמובן, שייכים לאותה משפחה – משפחת האחים המוסלמים. בצרפת התפרסם רק לפני חודשים אחדים דוח על ההשתלטות הזוחלת של האחים המוסלמים. בארה"ב פורסם בחודש יולי 2025 מחקר על ידי אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. דוח מיוחד הוגש לקונגרס תחת הכותרת The Muslim Brotherhood’s Global Threat ב-2018, וכבר ב-2008 פירסם מכון הדסון מחקר תחת הכותרת The Muslim Brotherhood's U.S. Network. באנגליה זה היה דוח של סר ג'ון ג'נקינס, מזרחן בעל שם, שהגיש דוח לפרלמנט ב-2015: Main Findings : Muslim Brotherhood Review. יש עוד ועוד דוחות ומחקרים.
דוחות הוגשו. מחקרים פורסמו. אלה ואלה הצביעו על סכנה הולכת וגוברת. חוקרים ועיתונאים היו אמורים לדעת שמדובר באידיאולוגיה חובקת עולם שהמטרה שלה היא השתלטות על העולם. ישראל היא רק מכשול קטן בדרך. לא יותר. המטרה היא "ח'ליפות איסלאמית על 510 מיליון קמ"ר של העולם", כפי שאמר מחמוד א-זהאר, מראשי חמאס, בדצמבר 2022. ולמרות זאת, בכל מדינות המערב הוחלט רשמית לטמון את הראש בחול. מדובר בסרטן. הוא מתפשט. אבל העדיפו להתייחס אליו כאל כאב ראש. האקמול לא עזר. למרות המחקרים האקדמיים, רוב הפקולטות ללימודי המזרח התיכון העדיפו לעצום עיניים. הרי הפקולטות המובילות זכו למימון נדיב של קטאר, שהיא עצמה מדינת אחים מוסלמים.
מסמטאות עזה למערב
במלחמה בין צבאות יש הכרעה. במלחמה מול ארגון טרור קשה לדבר על הכרעה. ובוודאי שכך מול חמאס. משום שהמערכה עברה לרחובות הערים הגדולות במערב. בשבוע האחרון, שנתיים למלחמה, התקיימו עוד הפגנות. באנגליה זה קרה למרות הרצח המתועב בבית הכנסת במנצ'סטר. ואולי לא למרות. בעקבות. בכוונה. לאות הזדהות. אלה לא היו הפגנות פרו-פלסטיניות כפי שרבים בתקשורת, גם בישראל, מכנים אותן לעיתים. אלה היו הפגנות שנאה נגד ישראל ותמיכה בחמאס, בג'יהאד, בחות'ים ובחיזבאללה.
האקסטזה ההמונית ברחובות עזה, לפני שנתיים, לנוכח גופות של ישראלים, הפכה בשנתיים האחרונות לאקסטזה המונית של שנאת יהודים וישראל ברחובות ערים מרכזיות במערב. כבר הרבה מאוד שנים שיש קואליציה אדומה-ירוקה, של איסלאמיסטים ואנשי שמאל רדיקלי. בשנתיים האחרונות זו קואליציה שהשתלטה באופן כמעט מוחלט על עולם התקשורת, עולם הבידור והאקדמיה. מדובר בפשיטת רגל המונית של האליטות במערב. הן התייצבו לצד ארגוני טרור, שהמטרה המוצהרת שלהם היא השתלטות על העולם כדי להקים ח'ליפות איסלאמית עולמית, חשוכה ומדכאת, השמדת יהודים ולפעמים גם נוצרים. הם בצד של הג'יהאד, למרות שרוב מוחלט של קורבנות הג'יהאד, באסיה ובאפריקה, הם מוסלמים.
אין צורך באשליות. האקסטזה האנטי-ישראלית, הגזענית, האנטישמית – לא תסתיים עם ההסכם. זו חזית שהופקרה. חזית שבה לא רק ישראל מובסת, אלא גם העולם החופשי מביס את עצמו. מה שמתחיל בשנאת יהודים אף פעם לא נגמר רק בשנאת יהודים. פעם אחת כבר התעלם העולם מהדמוניזציה נגד היהודים. אנחנו יודעים כיצד זה הסתיים בפעם הקודמת. אסור שזה יקרה פעם נוספת. הקרב אולי הסתיים. המערכה נמשכת.
