בעקבות הזמן האבוד / בדקות האלה, שבהן פרץ אדרנלין של תקווה אמור לסחוב גוף עייף, מותש וחבוט מעבר לקו הסיום המיוחל, אי-אפשר שלא לחשוב על הזמן האבוד. היסטוריונים ואינטרסנטים (לפעמים זה אותו דבר) יתווכחו עוד עשורים על גבי עשורים, אם באמת לא ניתן היה להגיע לנקודה הזאת קודם, ובכך להציל את חייהם של חטופים, חיילים ותושבים ותושבות חפים מפשע. אבל זה לא ישנה את התחושה העמוקה והמייסרת, שמקננת עכשיו בחלקים נרחבים בציבור, שהוא לא מומחה וחבר קבינט רק בבית הקפה השכונתי: זה לא היה צריך להימשך שנתיים ולגבות מחיר שייקח דורות להבין במלואו. זה לא היה אמור להיגמר רק בגלל ניסיון חיסול כושל, שהביא את הסעיף לאדם האחד שהסעיף שלו באמת משנה. וזה לא משנה את ההרגשה שהתהום עדיין עמוקה וחשוכה.
הזמן האבוד הוא קודם כל תולדה של שלטון שעשה הכל כדי לעורר את החשדות הללו במקום למעוך אותם. "הפילוג בתוכנו נגמר", הודיע ראש הממשלה לפני שנתיים פחות יום, ואז דאג להבהיר שוב ושוב את ההפך. פעולות שנראו מובנות מאליהן, למשל לקיחת אחריות והקמת ועדת חקירה ממלכתית, הפכו לפאנץ׳-ליין. אפילו תקשורת אלמנטרית עם הציבור הייתה מין לוקסוס שצריך לעצור הכל בשבילו ולהגיד תודה.
כל זה לא רק שטחן את קונצנזוס החירום לפירורים של טינה ומרירות: רבים ורבות לא ישתכנעו לעולם שכל האובדן, הטראומה והסבל היו מחויבי המציאות. והם לעולם לא ישכחו, ויידרש הרבה מאוד כדי שיסלחו.
המגש והכסף / הם יתנפצו על חופי השגרה כמו דולפינים אבודים שפגשו בים כתם נפט אימתני. חלקם לא זוכרים איך זה מרגיש להיות חודשים ארוכים בבית ובעבודה, אחרים ממילא לא יצאו אף פעם משדה הקרב. הם ראו דברים שירדפו אותם בלילות ובימים והאף שלהם מכויל לפי ריחות של הרס ומוות. יקראו להם "מגש הכסף", אבל הם יצטרכו את הכסף עצמו כדי להשתקם ככל הניתן ולהצליח לחיות עם מה שחוו ועשו. המבחן של המדינה והחברה יהיה לא רק בהתמודדות עם דור חדש של בוגרי עזה ולבנון: מה שחשוב לא פחות הוא אתוס שבו לפני שיוצאים למלחמה חושבים גם על שורות הקברים שאפשר לחסוך וגם על אנשים שיחזרו משדה הקרב וימשיכו ללכת בינינו עם גזר דין מוות.
חוות בודדים / אלו היו שנתיים בודדות להכאיב עבור הרבה ישראלים וישראליות, כאלה שגרים בארץ וגם אלה שחיים אותה מבחוץ. ההתמודדות שלהם לא מגרדת את רמת הסבל והצער שפקדו הרבה יותר מדי אנשים, בישראל ובעזה. אבל בדידות, מהסוג הזה ובכלל, היא כמו צרבת כרונית: מתקפה של חומצה שמסוגלת להגיע מהבטן לגרון ואז ללכת עם הבטחה לחזור.
הבדידות הזאת לא התחילה בבוקר של 7 באוקטובר 2023, אלא ככל שהלכה והתבהרה האמת המרה סביב כמה מהאמונות הבסיסיות בנוגע לסדר העולמי בכלל ולמצב האזורי הפרט. אבל מרגע שפרצה המלחמה, והרבה לפני שעזה הפכה לעיי חורבות, הבודדים נאלצו להתעורר מהאשליה החריפה שהם ייבחנו על פי היותם בני אנוש, ולא יידרשו להתמודד בתחרות מוסר בלתי אפשרית, להפסיד כמובן ואז לשאת בעונשים כבדים על חטאים שלא ביצעו, עבר שלא בחרו בו ועתיד שהם מתנגדים לו בכל נים בגופם.
ברית הבריונים / את הבדידות הזאת יש מי שמנסים - וגם מצליחים - לנצל עד תום. כמו עמיחי שיקלי, "שר התפוצות", שזה בסך הכל שם יפה ל"הממונה על טיפוח הקשרים עם כל בריון מהימין הקיצוני ולא משנה אם הוא קצת אנטישמי", שהזמין לישראל את הפעיל הבריטי טומי רובינסון (שבהחלט עונה על ההגדרה הנ"ל) בעקבות הרצח המזעזע של מתפללים במנצ'סטר ביום כיפור. את התגובה הנדהמת והנעלבת של ארגונים יהודיים בבריטניה, שרואים ברובינסון ידיד וחבר בערך כמו שהיה אוסוולד מוסלי בשנות ה-30 (חפשו בגוגל, אתם תאהבו את התמונה שלו מתחתן בנוכחות היטלר), הוא רמס ברגל גסה ומאוד אופיינית לשלטון שמדבר כל היום על "יהדות" אבל בז ליהודים שלא מביאים מנדטים. עכשיו היהודים הללו צריכים לא רק להתמודד עם שנאה שהופכת מחאה לגיטימית לאלימות רצחנית, אלא גם עם אופורטוניזם טהור תוצרת כחול-לבן. גם הם נשארו לבד, והשדים שפרצו מהבקבוק לא נוטים להתרשם מהפסקות אש ומאוד נוח להם באוויר הפתוח והרעיל.
בשלוש מילים / חג חירות שמח.
מקבלים בהקפה / ב־ 1942 חידש הרב הראשי של תל־אביב, יצחק ידידיה פרנקל, את מנהג הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, כאות הזדהות עם קהילות אירופה שלא היה להן איך ומה לחגוג באותם ימים נוראים. במועדון הבארבי ביפו, מוסד שמייצג שיבת ציון מסוג אחר, עורכים כבר שנים הקפות שניות, כדי להראות שגם בבית הכנסת של הרוק יש מקום לניגונים אחרים. והשנה, כך נראה, יהיו סיבות נוספות לרקוד.
משפט בשבוע: "על הדבר הזה צריך להקים ועדת חקירה כדי להבין מה קרה" (ח״כ אריה דרעי על 7 באוקטובר. סתם, נראה לכם? מבחינתו קודם צריך לבדוק את המחאות נגד הממשלה)
