לאורך שלוש השנים האחרונות סומן נשיא המדינה בתור שק חבטות לאומי בשל מאמציו הרבים - והכנים - לאחוז במקל המריבה משני קצותיו. מצד מחנה המחאה והתקשורת הביקורתית, יצחק (בוז'י) הרצוג חוטף ללא רחם על חוסר יכולתו להתייצב בקול רם, ברור ותקיף נגד הממשלה הקיצונית בתולדות המדינה. מנגד, השלטון ותומכיו תוקפים אותו בארסיות על מהלכים כמו פרס לארגון אחים לנשק על תרומתם במלחמה, ומזהים מזימה בכל פסיק שיוצא לו מהפה ולא מתיישר ב-250 אחוז עם השלטון. רק ביום חמישי האחרון, למשל, נערך סבב השתלחות בו במסגרת התוכנית של יעקב ברדוגו בערוץ 14, שם קבע המקורב לראש הממשלה שהרצוג "רוצה להתמודד".
דווקא על הרקע הזה, חשוב לומר שבמקרים רבים הרצוג הוא כליא ברק אידיאלי כיוון שכוחו האמיתי צר ומוגבל, וכמובן שאין מטרה נוחה מאישיות בכירה ומנומסת מדי למזרח התיכון, ועוד כזאת שהכינוי שלה הוא "בוז'י". אבל בעניין המחשבה לקצוב את עונשו של הרוצח עמי פופר, אותה חשף ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet עמיתי אמיר אטינגר, הרצוג הוא בהחלט האיש לשאת אליו עיניים ולשאול: מה? למה? מה עובר עליך?
שחרור רוצחים פלסטינים מתועבים במסגרת הסכם מדיני הוא סבל בל יתואר למשפחות הקורבנות, ועלבון צורב שהציבור סופג ברובו בשם האחריות המוסרית לגורל החטופים. הקלה בעונשו של פופר, שרצח שבעה פועלים פלסטינים, לא תשפר את התחושות הללו, משום שאפילו לאחר ההקצנה שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, התפיסה הרווחת היא שפופר ודומיו נמצאים בדיוק איפה שהם צריכים להימצא, ואין שום בהילות להוציא אותם משם.
בניגוד למה שמתחולל בעזה וגם ברמאללה ובשכם, בישראל אנשים שנטלו במתכוון ובאכזריות את חייהם של חפים מפשע הם לא סמל אלא כתם
למעשה, הטענה כאילו נדרש צעד של "איזון" לאור שחרור הרוצחים הפלסטינים (על סמך תקדים מ-1999, שם נקצה עונשו של פופר לראשונה - הוא נדון לשבעה מאסרי עולם), מעלה את השאלה: מי, מלבד ארגונים וזרמים שכל עיסוקם הוא הכחשת עצם קיומו של טרור יהודי, ייהנה מ"איזון" כזה? חמאס טבח בישראלים וישראליות בין השאר כי הוא רוצה את הרוצחים שלו בבית. האם הדרך להתמודד עם זה היא לדאוג שגם הרוצחים שלנו לא ירגישו מקופחים?
אם כבר, ניצול ההכרח המצער לשחרר מחבלים פלסטינים כדי להקל על מחבלים יהודים עוקר מהשורש טענה עוצמתית של הנרטיב הישראלי: בניגוד למה שמתחולל בעזה וגם ברמאללה ובשכם, בישראל אנשים שנטלו במתכוון ובאכזריות את חייהם של חפים מפשע הם לא סמל אלא כתם. לכן יש לשמור על הזכויות שלהם כחוק, ולא לשלב אותם באירוע מדיני כאילו שנגרם להם איזה עוול יוצא דופן. זה בוודאי נכון למקרה של פופר, שמלבד הרצח ההמוני שביצע הוא גם נהג ללא רישיון באחת החופשות שלו מהכלא וגרם לתאונה שבה נהרגו אשתו ובנו בן השש.
אבל קשה שלא לשים לב שהמהלך של הרצוג נופל כפרי בשל לידיים של השוליים הרדיקליים בגלל משהו שמעניין אותם יותר מפופר, שביצע את פשעו כשרובם היו בחיתולים במקרה הטוב: הם רואים לנגד עיניהם את עמירם בן אוליאל, רוצח משפחת דוואבשה ו"צדיק קדוש" בעיני ח"כ לימור סון הר-מלך. מה שפופר יקבל עכשיו, יכול להגיע גם אליו בהמשך. ספק רב אם הרצוג לא מבין את זה. לכן עוד יותר לא ברור למה לו לספק סיבה באמת טובה להיכנס בו.
