כאן רחוק, נגועים במלחמות חולות
כָּאן, רָחוֹק, נְגוּעִים בְּמִלְחֲמוֹת חוֹלוֹת,
בֹּקֶר, בֹּקֶר, קִיר חָדָשׁ קָם,
מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹת
וּבְשַׁעֲרֵי תִּשְׁרֵי שָׁר שָׁקֵט
רֹאשׁ הַשָּׁנָה
עֵת גַּלְגַּל הָאֲדָמָה לְגַלְגַּל חַמָּה נוֹשֵׁק
שָׂדוֹת פְּרוּשִׂים עַד אֹפֶק,
וּבַאֲפִיקוֹ הַזְּמַן זוֹרֵם שָׁלֵו.
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשּׁוֹקַעַת תִּזְרַח מָחָר שֵׁנִית.
עַקְשָׁנִית בַּתֶּלֶם תַּעֲבֹר הַמְּכוֹנָה הַזּוֹרַעַת
כָּל שֶׁנִּבְרָא עוֹצֵר נְשִׁימָתוֹ לְרֶגַע וְנוֹגֵעַ
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
הוּא חָרֵד וְלֹא נִרְגַּע. נְשִׁימָתוֹ סָבְבָה שָׁנָה שְׁלֵמָה —
לִבּוֹ פּוֹעֵם לוֹמַר לָנוּ הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.
לִבְרֹא לֹא חָדֵל אוֹתָנוּ, הַמַּמְשִׁיכִים בְּלִי הֶרֶף לִבְרֹא
מִשְּׁעַת שַׁחַר רִאשׁוֹנָה,
מִסַּף עוֹד בַּיִת חָדָשׁ שֶׁהַלְמוּת בּוֹ נִשְׁמַעַת,
מִשִּׁיר תִּינוֹקוֹת.
רִשְׁרוּשׁ. הָרוּחַ בַּחֲצָבִים עוֹנָה.
סְתָו בַּחַלּוֹן עוֹמֶדֶת נַעֲרָה עַל סַף בַּגְרוּתָהּ
וְאִישׁ בְּדִינוֹ כְּלִפְנֵי מָרוֹם, עֵת הַסּוּפוֹת מִתְחוֹלְלוֹת.
וְשָׁם כֹּה קָרוֹב
גּוֹעוֹת הַמִּלְחָמוֹת הַחוֹלוֹת. בִּנְיָנִים קָרְסוּ עַד יְסוֹדוֹת.
לָנוּ בַּיִת שֶׁבְּמַאֲמָץ נִבְנָה. צְמִיחָה שֶׁטִּפַּחְנוּ אֶת שָׁרְשָׁהּ
הָעֶרֶב לָבַשְׁנוּ חַג
בְּשַׁעֲרֵי תִּשְׁרֵי לִקְרֹא שָׁלוֹם לַאֲחוֹתֵנוּ הַחֲדָשָׁה.
מלל הגלים למלם קולך
מֶלֶל הַגַּלִּים לִמְלֵם קוֹלֵךְ
בְּלֶכְתֵּךְ לְאֹרֶךְ הַחוֹל הִלּוּכֵךְ
רַגְלַיִךְ לְיַחֲפוּתֵךְ צָלְלוּ וּצְלִילֵךְ
שָׁאַל בַּקּוֹל לָהֶם יִלְּלוּ לֵילוֹת וְאֵיךְ
אֶמָּלֵא הִלַּת לְבָנָה לְהַלֵּל תַּלְתַּל
יָם מְהַמְהֵם שְׁמֵךְ שׁוֹמֵעַ שָׁעַט
דְּרִיכוֹתַיִךְ בְּדֶרֶךְ הַמִּדְרָכָה בָּהּ טַל
לֻטַּף יְפֵה נוֹף הַחוֹלֵף וְעַל גּוּפֵךְ עָט
אני יושב ומקשיב והשקט נוקש
אֲנִי יוֹשֵׁב וּמַקְשִׁיב וְהַשֶּׁקֶט נוֹקֵשׁ
הַשֶּׁקֶט שֶׁשָּׁב מִשָּׁם נוֹקֵשׁ בַּשַּׁעַר
לָבוּשׁ שְׁחֹרִים הַשֶּׁקֶט בְּפַטִּישׁוֹ הָעִקֵּשׁ
נוֹקֵשׁ בַּשַּׁעַר הַשָּׁבִיר שֶׁרוֹעֵד וְדוֹרֵשׁ וְנוֹדֶרֶת
הָאֵשׁ מֵהָרַעַשׁ הַשּׁוֹתֵק שֶׁתִּקְתֵּק קַר כְּתַעַר
לִשְׁמֹעַ שְׁרִיקָה חֲרִישִׁית קוֹשֶׁרֶת שַׁרְשֶׁרֶת
שֶׁל שֶׁקֶט לְבוּשָׁה שְׁחֹרִים בְּפַטִּישָׁהּ נוֹקֶשֶׁת בַּשַּׁעַר
נִגֶּשֶׁת וְנוֹשֶׁקֶת לַקָּשִׁישׁ שֶׁהִקְשָׁה בְּמַשְׁקֵה עִוֶּרֶת
יוֹרֶה עַד שִׁכְרוֹן שַׁי אֶשְׁכָּר שׁוֹמֶרֶת הַשְּׁתִיקָה הַנֻּקְשָׁה
אַךְ הִיא נוֹשֵׂאת חֶסֶד סוֹד נִסְתַּר
וַאֲנִי חָשׁ בַּמִּישׁוֹר וּבָעֵמֶק מְיֻתָּר
וּבְהִרְהוּר מְרֻמֶּה בְּהַר
שָׁבוּי בְּשָׁנִים שֶׁרָאָה שׁוֹר חוֹרֵשׁ חֲרִישִׁית
בִּכְפָרִים עַרְבִיִּים וּפוֹעֵר בְּפִיו בַּנּוֹף הַהוּא
נִפְחַד לְפֶתַע נִפְתַּל הַשִּׁיר וּמִתְפּוֹרֵר מִבְּרֵאשִׁית.
בני
בְּנִי
רְסִיס סִבְלוֹ שָׂרַט בְּשָׂרַי
הַיֶּלֶד שֶׁנּוֹלַד לְדַעַת דַּלּוּת דָּלָהּ
תַּלְמוּדִי בֵּין גְּדָיַי גָּדַל בְּדִירִי
טֶבַע בְּתֶבֶן אֶבְיוֹנִים לְגַלּוֹת גְּאֻלָּה
בְּעוֹלָמוֹ כְּטָלֶה טִיֵּל טוֹבֵל וּמְדַלֵּג
בְּאוֹר הַמֶּרְחַקִּים חוֹקֵר כָּל פַּרְפַּר
פֶּתַע פִּרְפֵּר פָּרַח פִּלֵּג
אֶת הַדְּרָכִים מֵחַדְרִי בְּחִידָתוֹ מִתְחַפֵּר
***
אנדד אלדן כותב על הסכסוך והיצירה, סוף שנות ה-80
הסכסוך, המאבק לשחרור, הרוגים בארץ, הם מחוויות התשתית ביצירתי, לצערי. אבל הכלי ששמו שירה רגיש ויש לשמרו מהישחקות.
האירועים האחרונים בסכסוך הישראלי-ערבי הם פצע שותת שדמו רווי ביצירה שלי. כשקם אני משולחן הכתיבה שלי ויוצא אל מחוץ לחדרי, ליד שער הקיבוץ, רואה אני את אותם מחנות פליטים מעבר לגבעות בגבול רצועת עזה. הייתכן שחוויית יסוד זו של סכסוך הנמשך מאז נעוריי, לא תהיה מושקעת בכתיבתי? אני שגדלתי על כך שמגדל שן לא מגן על אף אחד ויש איסור להסתגר מפני הסביבה, מפני תקוותיה, מפני מכאוביה — הייתכן שלא אכאב גורלם של ילדים ונשים הנולדים וגדלים במחנות פליטים, בייאוש של אין תקווה ואין עתיד, ושל ילדים בקיבוץ שליד גדר שעליהם לישון שנים במקלטים?
אך המצב הזה — של שני עמים הנאבקים על חייהם ועתידם — מוצא ביטוי בשיריי ככתיבה על מצבו של האדם, אבל דרך המעבדה האמנותית. הביטוי המורכב הוא המתאים למורכבות הבעיה. כשם שאין פתרון של שחר לבן, כך אני נזהר שלא לגלוש לפמפלט הפוליטי, כי המענה של המניפסט הפוליטי שונה מן המענה האמנותי.
כל כתיבתי מושקעת בכאן ועכשיו. במקום, בנוף הסובב אותי מעגלים מתרחבים, ובאנשים הסובבים במעגלים מתרחבים ומתפשטים מהווייתי והלאה, ובה גם גורלם של אנשים מחוץ לביתי הלאומי. גם להם זכותם לקיומם, לעצמאותם. אך זו צעקה של "ממעקים קראתיך" בדרכה של שירה.
אני, החי שנים פה ליד גבול רצועת עזה, יודע כי בלי הכרת זכויות הפלסטינים לא יהיה שלום. ולא רק שזה משפיע על כתיבתי — אלא אני רואה לעצמי צו מוסרי לאמנותי לא לחדול לבטא זאת בשיריי.
כל הקטעים לקוחים מתוך ארכיונו של אנדד אלדן הנמצא בארכיון גנזים, באדיבות אדיבה גפן ומשפחת אלדן
