יכרון מלפני כ-20 שנה. משה דור, רעייתי דפי ואני מגיעים ברכב לשער קיבוץ בארי. בשער מחכה לנו מארחנו, המשורר אנדד אלדן. במכנסיים קצרים, בלי חולצה, פלג גופו העליון שזוף עד מאוד, חיוך רחב חושף שיניים צחורות מתחת לרעמת השיער הלבנה. פרא אציל, משורר, איש רוח, מורה, איש נופים וסיורים, איש אדמה ופרדסים. על הסוגיה אם נעל סנדלים לרגליו או שמא התהלך יחף מתנהלים בביתנו דיונים עד עצם היום הזה. הוא ורעייתו שָׂרִי, שצעדה לצידו כל השנים למן 1956, אירחו אותנו בביתם הצנוע לקפה ושיחה על השירה העברית ועל ספרויות העולם. אחר כך הלכנו לחדר האוכל. אנדד נשאר בלבושו הטבעי, ערני ונלהב כנער.
אנדד אלדן, או בשמו המקורי אברהם (אברומה) בלייברג, נמנה עם מיטב משורריה הילידיים של ישראל. אף שנולד בפולין בשנת 1924, וממנה עלה ארצה עם משפחתו בגיל שש, הטביעו נופי ארץ ישראל בשירתו חותם של אמת. תחנות חייו - מילדותו והתבגרותו בקיבוץ חפציבה, דרך שירותו בהגנה ובפלמ"ח והשתתפותו במלחמת העצמאות ועד לעשורים שעשה בקיבוץ בארי - חקוקות ביצירותיו השיריות. כבר ספר שיריו הראשון 'חושך זורם ופרי' (1959), העיד על הקשר העמוק הזה בשורות כמו "הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע/ בִּבְשָׂרִי אֶת שָׁרָשָׁיו שָׁלַח./ חַיַּת שָׂדֶה בְּצִלּוֹ שׁוֹכֶבֶת/ הֲלוּמַת רֵיחַ הָעַרְבִית.// עַל אוֹר הַסֶּלַע הַוָּרֹד/ כַּפּוֹתֶיהָ הַלּוֹטְפוֹת בְּמַלְתָּעוֹת רַכּוֹת/ תַּעֲבֹרְנָה אֶת רֹאשִׁי".
מספר ביכוריו זה ועד שנת 2024, עת זכה במלאת לו 100 שנים בפרס אקו"ם למפעל חיים, פירסם 17 ספרי שירה. אלה פרשו יריעה נרחבת של נושאים ושל דגמים שיריים. בהשפעת משוררים כגון דילן תומס וא.א. קאמינגס, אבל גם ברוח התקופה והשירה הילידית של אריה סיון, משה דור ומשה בן-שאול, נגע אלדן בכל אחד מן הנושאים החשובים שהעסיקו את הקיום הישראלי. ראש וראשון להם היה הקשר הבלתי אמצעי בין אדם לאדמה ויחסו העמוק לטבע: "עֲרָבָה וּמַשָּׁב יָרֹק/ מִלִּים כָּלוֹת אֶל דֶּשֶׁא [...] לִהְיוֹת לָהֶן מוֹבִיל אֶת הַלַּחוּת/ לִשְׁתִיל נִצְרָךְ בִּקְצֵה שְׁבִילוֹ/ לֹא בִּשְׁבִילִי בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי מֻנָּח/ וּפִי אֵלָיו כְּצִנּוֹרוֹת". וכמובן מלחמות ישראל ומחיר השכול הכבד, נושא מרכזי בשירים לאורך השנים: "שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים בְּשָׁחֹר חָשׁוֹת שֶׁמַּחֲשִׁיךְ".
למן שלביה המוקדמים של יצירתו הצטיינו שיריו בשורות מוזיקליות לעילא, שהפיקו מן העברית את מיטב ניגוניה וצליליה. במקצת ברוחו של שלונסקי, שעודד אותו בראשית דרכו, וכן ברוח חלק מן השירה הכנענית כתב אלדן מאות שירים שחגגו את הלשון ואת אפשרויותיה. עד מהרה הוא מצא את הנוסח שזיקק עבורו ועבור קוראיו את האֶרוס של העברית וקשר אותו פעם אחר פעם עם הנוף הארצישראלי בסגנון שאין לטעות בו. כדי לעמוד על המצלוליות העזה של שירתו די לראות את שמות שני המבחרים השופעים שפירסם בהוצאת הבית שלו, 'הקיבוץ המאוחד': 'שנים שמעו שירה — שירים 1955-2005" (2006) ו'קשור בשפע שורשים — סימפוניה פיוטית בשלושה חלקים' (2014). העיקרון של שורות השיר היה קשירת מילים אלה באלה דרך אותיות חוזרות ונשנות, מוכפלות ומושלשות עד שהשורה כולה נדמתה מותכת לכלל מקשה אחת. כך למשל תיאר בשיר קצר את דיוקן סבו: "סָבִי הַנִּסְתָּר סָבִי הַמִּסְתּוֹרִי הַמַּסְתִּיר פָּנָיו/ עָלוּט טַלִּית שֶׁל תְּכֵלֶת סַנְטֵרוֹ לוֹהֵט/ חוֹבֵשׁ מַחֲצִית הַשֶּׁמֶשׁ כּוֹבַע רֹאשׁוֹ". ובשיר בעל נימה ארוטית: "הָאֲפֵלָה שֶׁמַּדִּיף גּוּפִי לוֹטֶפֶת אֶת גּוּפָהּ/ מֵעֲנָפֶיהָ נוֹטֵף שְׂרַף נְטִיפִים נֶאֱסָפִים לְזָקִיף שְׂרֵפָה".
עם הזמן נדדה תשומת הלב של הקוראים מן השירה הילידית למחוזות אחרים, ויצירתו של אלדן הגיעה על פי רוב רק לנאמני שירתו המובהקים. למרבה הצער בשנת 2023 עלה שמו לכותרות בנסיבות הטרגיות של השבת השחורה. אנדד ושָׂרִי הסתגרו בממ"ד עד לבוקר 8 באוקטובר, בזמן שמחבלים ערכו מסע טבח מחוץ לביתם ובין השאר רצחו את אביה חצרוני, שכנם מן הבית הצמוד. לאנדד ולשָׂרִי שיחק המזל והם ניצלו ופונו עם שאר הניצולים לאחד המלונות בים המלח. השורות שכתב בעקבות פטירתה מסרטן של בתו לירז, אחות לאמנית ולמשוררת אשכר אלדן-כהן ולבן גּוֹנֵר אלדן, קיבלו משמעות מצמררת מאז טבח 7 באוקטובר: "עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ/ מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר/ עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ/ נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר/ לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה/ לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל/ הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה/ לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל/ יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה".
במותו של אנדד אלדן אנו נפרדים מאחד מגדולי אוהביה של הארץ הזאת ושל שפתה. מי שמחפש את מה שקראנו לו פעם "ארץ ישראל הישנה והטובה" יוכל למצוא את שלל ריחותיה, טעמיה ונגינותיה בשירתו, שממשיכה עימנו במסע.