סערת רגשות // שטפן צוויג } תרגום: הראל קין } תשע נשמות } 112 עמ'
סטודנט צעיר מגיע לאוניברסיטה של ברלין ללמוד מדעי הרוח, ומת משעמום. ההרצאות יבשות, נוקדניות, מנותקות, ואילו גופו צמא לתנועה, התלהבות, שחרור. במקום לכיתות העבשות הוא הולך לברים, שותה, מתרועע עם בחורות ומתמסר לתאוות בשרים. אבל יום אחד אביו, איש אקדמיה בעצמו, מפתיע אותו בזמן התעלסות עם בחורה, ושולח אותו מיד לעיירה אוניברסיטאית קטנה ומבודדת, שם יוכל להתרחק מהבשר ולהתמסר ללימודים. והנה, כבר בהרצאה הראשונה שנכנס אליה, מגלה התלמיד אפשרות שכלל לא חשד בקיומה: תשוקת הרוח.
המרצה הכריזמטי מדבר בהתלהבות על התיאטרון האנגלי בתקופת שייקספיר, על תחייתה של השפה, של השירה, על המצאה של משהו חדש שניצת, בער, התרומם, והנה תוך כדי הדיבור גם הוא ניצת, בוער, מתרומם, סוחף איתו את הסטודנטים המעריצים, ובראשם התלמיד הצעיר. זה עובר לגור בקומה העליונה מעל דירת המרצה ואשתו, ומערכת יחסים דרמטית, שתשנה את חיי השניים לעד, נרקמת ביניהם.
הנובלה היפה 'סערת רגשות' (מילולית: בלבול רגשות. בתרגום העברי הישן נקראה 'במבוכת הרגשות'), התפרסמה לראשונה על ידי שטפן צוויג ב-1926, והייתה חלק מסדרה של סיפורים ורומנים שכתב בשנות ה-20 ובמרכזם תשוקה אסורה. אבל מהו הנושא המרכזי שלה? האם רצה צוויג לומר משהו על הומוסקסואליות? על תשוקה באקדמיה? על מפגש בין תשוקת נעורים לתשוקת זִקנה?
צוויג היה מקורב לפרויד, קרא אותו, שלח לו את ספריו והתכתב איתו עליהם. אחד ממושגי המפתח של פרויד הוא הארוס — דחף החיים, המין, היצירה. ואכן, אצל צוויג, הארוס עומד במוקד הנובלה, מושך בחוטים, מניע את העלילה עד לסופה המצמרר, ותוך כדי כך מראה לנו לא רק מי בעל הבית האמיתי של הגוף והנפש, אלא גם משרטט אפשרות לקיום ארוטי-אינטלקטואלי.
כמעט 30 שנה מאוחר יותר ינסה הפילוסוף הרברט מרקוזה, בספרו 'ארוס וציוויליזציה', לתאר סיפור הצלחה של ארוס. הוא מעלה על נס חברה ארוטית שבה כולם פועלים מתוך תשוקה, תוך התמרה והרחבה של האנרגיה המינית לכל תחומי החיים. אבל צוויג אינו פילוסוף אלא סופר. הוא אינו מבקש להציג חברה אוטופית, אלא את המורכבות של הארוס: הבטחותיו, סכנותיו והבלבול הרגשי הכרוך בו.
כך, הפרופסור המזדקן משתמש בארוס כשיקוי נעורים, אבל זהו שיקוי שפעולתו קצרת מועד, והסטודנט נדהם לראות כיצד מתפוגג הקסם, כיצד הופך המרצה ל"איש זקן ועייף, כאילו הוסרה ממנו מסכה של אור". זה שנים שהמרצה לא כתב דבר משמעותי, וברגע של אמת הוא מתוודה בפני התלמיד במרירות: "איני יכול לעבוד על דברים גדולים. זה חלף. רק הנעורים מתכננים בחוצפה כזו. עכשיו חסרה לי ההתמדה. [...] אני יכול רק לדבר. שם זה מרים אותי לפעמים, דבר מה סוחף אותי מעבר לעצמי. אבל לשבת בשקט ולעבוד, תמיד לבד, תמיד לבד, זה אני כבר לא מצליח".
ארוס מתגלה כסם, שעם השנים הולך ומידלדל, מונע אפשרות ליצירה. הוא אינו קיים בכתיבה, כי זו פונה פנימה, מכונסת, ורק הדיבור לגוף נחשק מאפשר ליצירה לצמוח (בדומה למה שמציג אפלטון ב'המשתה' ו'פיידרוס'). הסטודנט מבין זאת למחצה, ומציע למרצה שיעזור לו בכך שיכתוב את דבריו, יודע שבנוכחותו מעיין היצירה יוכל לנבוע. הניסוי מצליח, המרצה מכתיב לתלמיד בתשוקה ובלהט את תולדות תיאטרון הגלוב, אבל משהו ביחסים ביניהם הולך ומתערער. גם בין המרצה לבין אשתו הצעירה ממנו, בעלת הגוף הנערי, שוררים יחסים מנוכרים, והבית, שהיה מקור של חיים, תשוקה, התלהבות, נעשה בהדרגה מחניק ומעיק.
אט-אט מבין הסטודנט שצל טרגי אופף את חייו של המרצה האהוב, אבל כל כמה שהוא משתוקק להבין את סודו, הוא אינו רואה את מה שלנו, הקוראים, נראה ברור למדי. משהו מבלבל אותו, כי בכל פעם שהמרצה מתקרב אליו, הוא לפתע נסוג, כאילו חושש ממשהו. התלמיד קרוב לפענח את הסוד כשהוא מנמק את ערעור העצבים בתשוקה העזה העוברת ביניהם, אלא שהוא מתקשה להבין את ההיגיון שלה: "תשוקת הרוח המוגשת מגבר לגבר אחר, כיצד תוכל תשוקה כזאת, הבלתי ניתנת למימוש, להתממש במלואה?"
למרות הבלבול ביסודה של השאלה הזו, היא נותרת בעיניי החשובה ביותר בסיפור — כי בעוד התשוקה המינית יכולה להתממש ולהתפרק, התשוקה הרוחנית נותרת חסרת מוצא, וככזו מוזרה, חשודה, כמעט מגונה. האם תשוקת הרוח נועדה להישאר עקרה? האם הפרופסור, נטול הילדים, נטול הספרים, נועד להראות לנו את חוסר היכולת להתמיר את הארוס ולהרחיב אותו מעבר למיניות הנורמטיבית?
הספר מסתיים לכאורה בכישלון: הפרופסור לא כתב עוד דבר ונשכח מכל. אבל תלמידו נותר נאמן לו. 40 שנה לאחר עלילת הדברים, כשהוא מגיע לגיל שבו היה הפרופסור כשפגש אותו, הוא כותב את סיפורו. הוא מגולל את זיכרונות התשוקה המבולבלת, הלא-ממומשת, ואף מצהיר שאלמלא פגש אותו, לעולם לא היה הופך בעצמו לפרופסור נערץ, לא היה ממשיך להפיץ ברבים את תשוקת הרוח. אלו הן שורות הווידוי המרטיטות שבהן מסתיים הסיפור: "אבל גם היום, כמו הנער ההססן שהייתי אז, אני מרגיש: לאיש איני חב תודה גדולה יותר, לא לאבי ולאימי לפניו, לא לאישה ולילדים אחריו. לא אהבתי איש מהם יותר ממנו".
זהו, אם כן, השיעור הגדול שמעביר אותנו צוויג. מתוך להט כתיבה שמופנה אלינו הקוראים, הוא מבקש לומר לנו: ארוס הוא משאב זמין הרבה יותר ממה שאתם חושבים. מישהו אמנם צריך להצית אותו, אבל הוא כבר קיים בכם, מקורו אינו בחוץ. טעותו של הפרופסור הייתה שלא ראה זאת, שמסר את כוחו לאחר ולא צעד את הצעד הסוקרטי-אפלטוני מתשוקת הבשר לתשוקת הרוח. אבל הצעד הזה אינו פשוט כי שתי התשוקות הללו מקורן אחד, מה שיכול להוביל לסערת רגשות. ארוס כרוך בבלבול, אבל בלעדיו חיינו אינם ראויים לחיותם. נותרת השאלה כיצד ניתן לממש תובנה זו בעידן שדורש בהירות ביחס למה שחומק ממנה מעצם מהותו.
