1. כל הלילה ההוא גללתי. שכבתי בבית בקייפטאון במיטה עם תמרה ובודהה. רשי ישן על מזרן על הארץ לצד ברונו, כלב דני ענק. מחר אמורים כבר לטוס לארץ. המועקה שהטיסה תמיד מביאה איתה, מתחלפת לאיטה באוויר. החדשות מתעדכנות, הסוללה שלי כבר נגמרה ואני עוברת לגלול מטלפון אחר.
"זה באמת קורה", כותבת לי חברה מהארץ. צריך לנשום רגע ולהבין. כמו רגע כזה שפתאום מוצאים את האור, אחרי שכבר התרגלנו לחיות בעלטה. לא הצלחתי להתאפק
ובשבע כבר הערתי את הילדים במיטה. "החטופים חוזרים", לחשתי להם באוזן, "המלחמה נגמרה", ורשי ענה: "יש!"
"בודההה…" הערתי אותו מהגב, "המלחמה נגמרה!" "יופי, בוד", הוא עונה, "איזה כיף", וממשיך לעצום עיניים. קשה אפילו להקשיב לבשורות טובות מרוב אכזבות.
2. שמחה לרגע, אבל עם הנשימה באה גם אימה. "הכי חשוב שחוזרים החטופים. עם השאר נתמודד". ופתאום ה"שאר" הזה מפחיד מאוד. עד עכשיו ניסיתי לא לחשוב על ה"שאר", אבל שובם של החטופים מאפשר להביט לפצעים בעיניים. החיים שהיו לנו כבר לא יחזרו. הקונספציה התנפצה בכל המובנים. החיים שלנו שונים ועוד ישתנו. זמן לחלומות חדשים.
בדרך חזרה מדרום-אפריקה, בשדה התעופה אדיס-אבבה, התגלתה בפניי העובדה שבאתיופיה בעצם רק 2018 (לא הצליחו להסביר לי איך, אבל זה ככה). והתאריך הזה בצד לוח הפרסומת, רק הוא כמו איזה סמל. זה אומר שמאי 2019 עוד לפניהם. אולי האדם קבע תאריכים כדי להכאיב לעצמו. בזמן שאנחנו חגגנו לנו ב-2018 ו-2019, מעבר לגדר במרחק שעה וחצי נסיעה, 7 באוקטובר קרם עור וגידים. הקונספציה שקרסה היא שניתן להתעלם, לקרוא לטילים "טפטופים" ולהגיד דברים כמו: אז מה אם ירו על אשקלון.
3. המיתוג של בעיה ופתרון הוא במידת יחסי הציבור. מה עוד ממותג לנו עכשיו, מה כולל ההסכם? שנתיים מייסרות ומצלקות מסתיימות, מגיע זמן שיקום ועיבוד. יש עוד עם מה להתמודד. הרבה כאב, אבל, אובדן. על החיים, על החיילים הגיבורים, על ההקרבה ועל מסירות הנפש. אבל היום נשמח, לרגע אפשר. אחינו שבים אלינו. לפעמים גם בסרט של החיים יש סוף טוב.
שנתיים ברחובות לא שכחנו את המצווה של חיינו: פדיון שבויים. להזכיר את מהות הקיום של עם ישראל. את ההוכחה שאנחנו ראויים לאדמה הזו. תודה לכל מי שעמדה בגשם, לכל מי שעמד בחמסין, שלא שכח ולא ויתר ולא פחד לצרוח גם כשכולם הפנו גב: רוצים אותם בבית - עכשיו.
