ההודעה מגיעה מאוחר בלילה שבין שישי לשבת. אני כבר ישנה כשאני שומעת את הפינג של הטלפון. אני פוקחת עין אחת, תוהה אם כדאי לי לקום ולגלות מי זה. עד שהטלפון העיר אותי דפקתי לג משובח של שינה, ממש לא בא לי להרוס אותו בשביל ווטסאפ ממכר שהחליט שזה הזמן לשלוח לי איור AI מכוער של לברדור פוזל מחזיק בידיו זר פרחים ומתחתיו הכיתוב "מועדים לשמחה". ועכשיו אני חושבת שישנתי כל כך טוב כי הדבר האחרון שצף בראש שלי לפני שעצמתי עיניים היה כל הפנים והחיוכים של אלפי האנשים שראיתי ברחובות תל-אביב לאורך כל היום. אנשים שחגגו את חזרת החטופים, את סיום המלחמה, את העובדה שאחרי שנתיים של סיוט, אפשר, טיפה, לחזור לנשום.
זה היה יום שישי מנצנץ במיוחד. אחד מימי הסתיו המושלמים האלו שנראים כאילו שרחצו אותם קודם בשטיפת מכוניות. השמיים היו שקופים ותכולים כמו בועת סבון בציורים, ותל-אביב? בחיים לא נראתה טוב יותר. בתי הקפה היו מלאים בצעירים יפים שמילאו את המדרכות. הורים טריים ליקקו גלידה בשדרה והפשילו את הגג של עגלת התינוק כדי שהילד יוכל ליהנות מקרני השמש. משהו חדש שטף את הרחובות אחרי שנתיים של אבק ושריפות שחורות וחורבן: שמחה. היא אמנם הייתה שברירית מאוד, שמחה מהוססת ומפחדת להתחייב כמו של אסירים שפתחו להם את הדלת אבל עדיין לא מאמינים ששום דבר מפחיד עומד בחוץ. ובכל זאת, אי-אפשר היה לטעות באנרגיה הזו, אושר שצבע את העיר באור זהוב עם שמש אוקטובר.
ולרגע אחד פתאום הרגשתי דגדוג מוכר בבית החזה שלי. תקווה, תקווה פשוטה שאולי עומד להיות בסדר. שנחזור לעולם שבו, כמו שאמרה לאה גולדברג, "ומותר, ומותר לאהוב".
בגלל זה אני לא רוצה לפתוח את ההודעה עכשיו. רוצה להמשיך להפליג עוד על הרפסודה הרוגעת והמנחמת הזאת של המחשבה האחרונה שהייתה לי לפני שעצמתי את העיניים. שעוד שנייה, עוד כמה יממות קצרות, הסאגה של החטופים, לפחות החיים, תסתיים לה, ואנחנו נוכל אולי להתחיל להירפא קצת, לנסות לבנות פה מחדש. רק שאז, מתוך השקעים של הספה, נשמע עוד פינג אחד. אות לכך שהכותב או הכותבת ממשיכים לסמס. "אנשים לא כותבים המשכים להודעה אם הם לא צריכים משהו דחוף", אני חושבת, וקמה לדוג את הטלפון שלי שכמובן נפל הכי עמוק שהוא יכול למטה בין קפלי הבד של הספה בסלון.
כשאני פותחת אני רואה שההודעה הראשונה היא סתם פוסט מאינסטגרם שמישהו העביר אליי. לרגע אחד אני בהקלה, חושבת שזה עוד טקסט פוליטי מהסוג שמעבירים לכולנו נון סטופ, אולי מהבחור הימני ששולח לי מהגיגיו של בן גביר, אולי מפעיל המחאה שרוצה שאדע שנתניהו הוא מר הפקרה. אבל בהודעה השנייה כתוב משהו שמעיר אותי לחלוטין. "אני נורא מודאגת". אני מזהה את הכותבת, בחורה שאני מכירה מהטוויטר ואוהבת מאוד. "סליחה שאני לא מנומסת ואין ‘שלום’ ו’מה שלומך’", היא ממשיכה, "אבל הלב שלי עצר".
אני קוראת את הפוסט שהיא שלחה לי. "אני באמת מצטער", זה המשפט הראשון שכתוב שם, וזה עושה לי שחור בעיניים. שום דבר טוב מעולם לא התחיל במילים "אני מצטער". אלוהים, בבקשה תעשה שאני טועה, אני חושבת, אבל המילים הבאות כבר דוהרות הלאה כמו סוסי פורענות בלי שאפשר לעצור. "לא יכול לשאת את הכאב הזה יותר. אני נשרף מבפנים ואני לא מסוגל להכיל את זה יותר". עכשיו אני קוראת איך הוא מבקש סליחה מכל מי שהוא אוהב, אבא, האחים, החברים, עד שאני מגיעה למשפט שבו הוא כותב "אני רק רוצה שהסבל הזה ייגמר. אני חי, אבל מבפנים הכל מת". אני בודקת שוב את השם של כותב הפוסט אבל כבר יודעת בפנים שזה הוא. רועי שלו, שורד הנובה ואחד הבחורים הצעירים הכי מרשימים, חזקים ובעלי נשמה יתרה שפגשתי אי פעם.
רועי איבד בטבח 7.10 את שלוש הנשים שהוא הכי אהב. במסיבת הנובה איבד את אהובתו מפל אדם ז"ל, ואת החברה הכי טובה שלו, הילי סולומון ז"ל, שתיהן באו איתו לחגוג ואז נרצחו לנגד עיניו ממש. שבועיים אחרי הטבח, בעודו מתאבל כמו שלא ידע שאפשר, אמו רפאלה שלו ז"ל לקחה את חייה בידיה.
לרגע אחד אני נזכרת ביום ההוא, שבו הגענו רן ואני עם ציוד ההקלטה שלנו לבית המשפחה של רועי בכפר-יונה. זה היה זמן קצר יחסית אחרי 7 באוקטובר, רצינו להקדיש לרועי פרק בפודקאסט ההנצחה שלנו. ומהכל אני זוכרת איך עמדנו בפתח בית המושב היפה, הייתה שם גינה מהסוג שאני אוהבת, גינת בר מלאת חן, עם שיחים וצמחים שהורשו לגדול כמו שבא להם. דפקנו על הדלת אבל לא הייתה תשובה. "בטוח שקבענו איתו בארבע?" אמרתי לרן, והוא הינהן. חיכינו עוד רבע שעה בתוך הגינה, לא יודעים מה מחכה לנו בפנים, עד שהדלת נפתחה ושני כלבים פרצו החוצה. מאחוריהם עמד רועי ונראה כאילו הערנו אותו משינה עמוקה. רק שהיה ברור שזו לא הייתה שינה מהסוג הטוב, אלא כזו שבה מבקשים למות קצת רק כדי לא להרגיש את התופת שנפער כשאתה חי.
"מצטער שלקח לי זמן", הוא אמר וניסה להכניס פנימה את שני הכלבים שקפצו ונבחו, ואז אמר את המשפט שלא יוצא לי מהראש. שכלב אחד הוא הכלב של הבית, כלומר של המשפחה שלהם, והשני של מפל ושלו, "והוא לא מפסיק לנבוח לרגע מאז שהיא איננה", אמר ואז השתתק. ברגע ההוא, אפשר היה להרגיש את האבל שלו כמו עוד נוכחות דוממת וסמיכה באוויר, ממש לראות איך היגון הזה שוכב לצידו במיטה כל לילה וקם לענות אותו בבוקר. הכלב המשיך לנבוח בקול רם וצרח את הגעגועים למפל, אלו שמכלים את שניהם, אבל רועי עמד שם ולא יכול היה לדבר.
נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי בנוכחותה של טראומה כל כך בולטת ומוחשית. עד אז חשבתי ברוב בורותי שטראומה זה מישהו שפתאום מתחיל לצרוח באמצע הרחוב או נתקף בזעם מטורף. לא ידעתי שככה זה נראה. לישון בכל שעה משעות היום, לא לרצות לקום מרוב שברור לך שבשנייה שתפקח עין הכאב שוב יתנפל עליך. ומתוך הענן הכהה הזה של הטראומה, שאפף אותו כמו עוד סוג של עשן, הוא בכל זאת הסכים לדבר איתנו באותו היום, למרות שהיה במצב כזה שברור היה שאיש לא יכעס אם הוא ישלח אותנו משם. הוא עשה את זה פשוט כי הייתה לו נשמה יפהפייה ומלאת אמפתיה, נשמה טובה כל כך. ראו את זה בדרך שבה הוא זכר להגיש לנו קפה גם כשהיה ברור שהוא סובל מכל נשימה שהוא לוקח. בדרך שבה הוא ישב במשך ארבע שעות וענה על כל שאלה כדי לא לפגוע בשני המבוגרים הזרים שהוא לא חייב להם כלום.
זה הדהים אותי, המחבלים הפכו את הבחור הצעיר והחתיך הזה עם הגב הרחב, זה שכבר מצא את האחת והיחידה שלו ועמד לעבור לגור איתה בדירה שהם מצאו בכפר-יונה, לאיוב שסוחב שלוש ממלכות אפלות ונפרדות של כאב על הכתפיים. אני הייתי כועסת על כל שמסביבי, או לפחות לא מסוגלת לשמוע את הקול הצורמני שלהם מבקש "שתיים סוכר בנס, תודה". רועי זכר גם ברגעים האלו, כשהיה ברור שהכי נורא לו, להיות רגיש לזולת, סבלני, נחמד.
הסיפור שלו היה אכזרי במיוחד. אפשר למצוא אותו בראיונות שנתן ובפודקסטים, אבל מתוכו אני זוכרת את הרגע שבו המחבלים התכופפו מתחת למכונית, ראו אותו ואת מפל שוכבים שם ומנסים להתחבא, ראו גם את הילי סולומון, שוכבת מתחת למכונית אחרת במרחק קצרצר משניהם. ואז הם ירו, פשוט ריססו בכדורים את שלושת הצעירים המקסימים האלו בבגדי המסיבה שלהם. ורועי, הוא שכב ליד מפל שלו וראה אותה מתה. "ברגע האחרון שלה היא הסתכלה לי עמוק בעיניים", הוא אמר, "התעקשה שזה הדבר האחרון שהיא תראה. אותי, את האהבה שלנו".
בינתיים בטלפון, ר' מסבירה שהיא החליטה לכתוב לי בגלל ששמעה את הפרק שלנו איתו, היא חושבת שאולי יש לנו קשר לאבא שלו או למישהו מהמשפחה. ככה נוכל להתריע בפניהם שרועי העלה משהו כל כך מבשר רעות באינסטגרם. "לא", אני אומרת לה, "אין לי את הטלפון של אבא שלו", אבל מה שאני באמת חושבת בפנים זה "אלוהים, איך יכולנו להתנהג ככה עם הבחור המדהים הזה?" כי ברור שאין לנו שום קשר למשפחה, ולמה שיהיה לנו? פשוט התנהגנו כמו שהתקשורת מתנהגת, ראיינו את רועי, גבינו ממנו את הסיפור שלו, שבאמת היה אחד המחרידים ששמענו, והמשכנו הלאה, לחיינו נטולי השכול.
אני נכנסת להיסטוריית הצ'אטים, אולי במקרה הוא כן שלח לי אז את הטלפון של אבא שלו. אבל ההתכתבות בינינו היא בדיוק כמו שחשבתי. כמה עניינים אינפורמטיביים של הראיון, כמה מילות תודה חמות על כמה שהוא היה נפלא בראיון. אני ממשיכה לגלול ורואה שכמה חודשים טובים אחרי זה, פתאום הוא כותב משהו חדש. מזמין אותנו לפתיחת בית הקפה שלו ושל אבא שלו רונן, ברמת-השרון. קוראים לקפה "קפה מפל", על שם אהובתו. אני עוצמת עיניים, נזכרת איך שמחתי בהודעה הזו שנראתה לי כמו התחלה חדשה, כמו אפשרות לזה שרועי, למרות שנפל עליו שכול מפלצתי מהסוג שלא ידעתי שיכול להיות קיים בעולמנו מעבר לשואה, יכול אולי לשרוד את זה. ברור שלא ציפיתי שמה שנפל על רועי, רונן וכל המשפחה יכול אי פעם להירפא, אבל כן חשבתי שרועי אולי התקדם בסולם האבל, עובר להנציח את אהובתו ואת אמו, רפאלה ז"ל. שמעתי שהוא יצא למסע הסברה בכל רחבי העולם למענן, והנה, עכשיו הוא גם פותח בית קפה שלפחות ייתן לו סיבה לקום בבוקר במקום לשכב במיטה, מתחת לענן הכהה שאפף אותו כשראינו אותו.
ועכשיו אני יושבת מול המסך, ומבינה שבסוף לא באנו לפתיחה של בית הקפה ברמת-השרון. לא זוכרת מה היה, זו בדיוק הבעיה, שתמיד יש איזו סיבה לא חשובה להחמיץ משהו חשוב מאוד. כן פירסמנו את פוסט הפתיחה עם תמונה ברשתות, זה נעשה קל מאוד לאהוב מישהו ככה, פשוט לעשות ריטוויט או לייק או להפיץ משהו שהוא מבקש. ככה עושים בעולם המודרני וי על חברות טובה, זה לא דורש שום מאמץ וזה מהיר. אבל עכשיו אני חושבת שלסמן וי זה לא כמו לבוא פיזית ולהראות שאתה שם בשביל בן אדם מדהים.
אז הלילה עובר, מלא שמועות רעות בטלגרם. אני חצי ישנה כשאני קוראת שמצאו ליד פולג מכונית שרופה ובתוכה גופת גבר, וישר מתעוררת. בבוקר כבר יש אישור רשמי. רועי איננו, או כמו שמעיין אדם כותבת "נרצח ב-7 באוקטובר ומת אתמול".
אני יושבת על הספה ולא זזה במשך מה שמרגיש לי כמו שעות. מה רועי היה אם לא ההתגלמות של האסון שפקד את המדינה הזו, אסון שלקח בחורים צעירים שתיכננו לעבור לגור עם החברה וחלמו לקחת אותה לפסטיבל מוזיקה או למקסיקו, והפך אותם לקליפות ריקות וחלולות, לחיים מתים?
ואני נזכרת איך בשלב מסוים של הראיון, אחרי שאבא רונן חזר הביתה והתיישב לשמור על הגוזל שלו שלא יהיה לו יותר מדי קשה בשיחה, התחלנו לדבר איתו על אמא שלו. כשרועי דיבר על על מפלי שלו הוא שר את הגעגוע שלו אליה בצורה הכי מפורטת שיש, אבל כשהגיע לדבר על אמא שלו, משהו נתקע. "יש לך כעס עליה על שהלכה כשהיית כל כך צריך אותה?" שאלתי אותו, והוא הניד בראשו שלא. הוא אמר שהוא מבין איך הצער של העולם של אחרי 7 באוקטובר השפיע עליה. רפאלה ז"ל הייתה אישה שמחה ומקסימה והרוח החיה בכל חדר שאליו היא נכנסה, רונן סיפר לנו איך היא אהבה מוזיקה, והקול שלו נשבר כשסיפר איך הם היו מקשיבים לשירים מהאייטיז ומהניינטיז יחד. והנה, פתאום שני הילדים שלה הולכים למסיבה - כן, גם אחותו של רועי הייתה בנובה - ושניהם חוזרים, אבל בלי מפלי שהיא כל כך אהבה ובלי הילי שהייתה בת-בית שלה. "אבל אני כן אגיד", רועי אמר בכנות, "שקשה לי להתחיל להתאבל על אמא. אפשר להגיד שהלב שלי נעול במפל, בעיקר במפל, אני כל הזמן חושב ומתגעגע ובוכה עליה, ואני לא מצליח לחשוב כמו שצריך על אמא ועל הילי, זה יותר מדי. זה כמו אבל שהוא בממתינה".
זה היה הרגע שבו התחלתי לבכות, אבל מרחוק, כי לא הייתה שום דרך להצליח להרגיש את מה שהוא מרגיש, לנסות להזדהות אפילו בצורה הכי ראשונית עם אבל משולש ואינסופי כמו שהילד הזה קיבל לסחוב על עצמו. הבכי שלי היה אמיתי והגיע מאיזה מקום לא מתורבת ופראי בנפש, ממש כמו הגינה בחצר, אבל כשראיתי את הפנים שלו הבנתי שאין שום דרך שזה ייגע בו, או יגרום לו להרגיש שלפחות אנשים מקשיבים ויושבים לצידו. ממלכת השכול שלו הייתה כל כך גדולה ואפלה וזרה לכל חוויה רגילה שסתם אדם רגיל לא יכול היה לחדור אותה. אולי בגלל זה הוא עשה את מה שעשה. בגלל הבדידות הזו של להרגיש כאב שרק הוא יכול להבין. מפלי, הילי, אמא. לב שפועם בשלוש פעימות קצובות של סבל בכל שנייה וכל דקה של קיום.
ואין לי מושג מה יכולנו לעשות. אני לא כמו האנשים שחושבים שאם רועי רק היה מוצא את הטיפול הנכון, הוא היה ניצל. זו שואה מסוג חדש, מה שקרה לנו, ומי יודע אם יש בכלל דרך לצאת מזיכרונות זוועה כמו שהיו לו. כל מה שאני יודעת זה שברגע זה ממש, בעוד החטופים חוזרים, מסתובבים ביננו אינספור אנשים שבשבילם לא יהיה קלוז'ר וסגירת מעגל אף פעם. להפך, המעגל הזה שאנחנו כה נחושים לסגור הוא כמו טריקה של דלת ברזל שנסגרת עליהם. כאילו הכל נגמר וממשיך כרגיל, אבל אצלם כל הפצעים פתוחים עדיין, ממש כמו בהתחלה ואפילו יותר. "זה אפילו יותר כואב שנתיים אחרי האסון", רועי אמר בהספד שלו למפל לאחרונה, ונשמע אבוד, לא מבין איך זה שהזמן לא רק שלא מרפא, כמו שאנשים שוחרי טוב ניסו להגיד לו בטח אלף פעם, הוא גם מעצים את הכאב במקום לעמעם אותו.
אני מדברת על המשפחות שאהוביהם נפלו ב-7.10 ועל אלו שאיבדו ילד במלחמה, על ההורים של התצפיתניות שנרצחו בבסיס נחל עוז, על אמהות כמו רייצ'ל גולדברג-פולין שבנה הירש נרצח בשבי. הרשימה נמשכת עוד ועוד. והאנשים האלו? הם נאלצים לראות אותנו ממשיכים, יוצאים עם דגלונים לרחובות לחכות למכוניות כדי להציץ בחטופים שלנו. מחייכים ואומרים "איזה אושר" מול עוד כתבה על גיבור שחזר. מדובר באנשים שהם לא פחות מאצילי נפש, אנשים שכבר הודיעו שבכוונתם לשמוח עם כל עם ישראל כשהילדים של מישהו אחר יחזרו מהשבי. הם גם כנים מספיק להודות שנכון, הם מקנאים, אבל זו קנאה טובה, לא כי הם לא שמחים בשביל המשפחות, פשוט כי הם כל כך נכספים לראות את האהוב שלהם גם, רק עוד פעם אחת. אבל זה שהם מופלאים ומסוגלים לאהוב ככה הורים אחרים לא אומר שאפשר לשכוח שהם בינינו. אנשים כעסו על איריס חיים כשהיא ביקשה, תשמחו בבית, בצנעה, זה כואב לנו, אבל עכשיו אני חושבת על רועי, ותוהה אם לא הייתה בזה סוג של נבואה. מדינה שלמה מאושרת, ואתה כל כך בודד כשכל מה שיש לך זה עוד לילה שבו תשב מתחת לירח בגינה ליד מאפרה מלאה בבדלים ותבקש ממישהו, ממשהו, מאלוהים, שהסבל הזה יפסיק כבר.
אני לא אומרת שאסור לחגוג את שיבת הבנים. רק שכל הזמן צריך לנסות להתחשב גם בכאב של אלו שכבר לא ישמעו צעדים מוכרים במסדרון של בית חולים ואז ייעטפו בחיבוק ענק, עם הריח הזה שהם חולמים עליו כל לילה. אנחנו חייבים להבין שהאנשים האלו, שחלק מהם נרצח ב-7 באוקטובר, הם גם חטופים, ויישארו כאלו לנצח. הם לא ישתחררו לעולם מהמנהרה השחורה של העצב, הגעגוע והזעם שבה הם נכלאו מאז היום ההוא, הם ייאלצו ללכת בה צעד-צעד, בכוח, כל בוקר מחדש - לתמיד. אף אחד לא יבוא לשחרר אותם מהכלא של השכול, לא הממשלה ולא טראמפ ולא כוח של צה"ל. אז המינימום שאנחנו יכולים לעשות בשביל חטופי הנצח שלנו זה לנסות להיות כמה שיותר בשבילם כשאנחנו יכולים. למשל, לסדר להם כמה שיותר תקציבים ותמיכה שלפחות ינסו לתת להם משהו, ובעיקר לזכור ולהזכיר כל הזמן את האהובים שלהם. הם עדיין ירגישו הכי לבד בעולם, זה נכון, אין אֵבל אחד שדומה לשני וכל ילד או אח שנרצח הוא עולם ומלואו, אבל אומרים שלפעמים זה עוזר, שמישהו יושב לצידך בעמק הבכא שלך ושותק וסתם שוהה שם. איתך.
ורועי, הוא לא יחזור. כבר לא נדע אם יכולנו לעזור לו איכשהו, או שהוא פשוט רצה מדי להתאחד עם מפל שלו ועם אמא רפאלה והילי באיזה מפל טורקיז בגן עדן. וגם לי אין יותר מדי מה לעשות עם זה שפיספסתי את ההזדמנות שלי לראות אותו ואת אבא שלו פותחים את הקפה שלהם. אני סוף-סוף מצליחה לבכות עליו כשאני זוכרת אותו עומד בחצר, בחור כל כך חזק עם גב רחב, זרועות משורגות, ואין לו כבר את מי לחבק. הנערה שלו איננה. אמא שלו. החברה הכי טובה. "לא, אין באמת שמחה שלמה במדינה שאחרי 7 באוקטובר, הכאב פה כל הזמן", אני חושבת, ומנסה להבטיח לעצמי שלעולם לא אשכח את זה.
