רצה הגורל וביום שבו נחתם הסכם הפסקת האש, הוקרן בפסטיבל לונדון הסרט 'הקול של הינד רג'אב'. האולם היה מלא עד אפס מקום ושַקט כמו בית עלמין נוכח הסיפור המטלטל על הילדה העזתית בת השש, שניסתה במשך שעות להזעיק עזרה לאחר שהרכב שבו שהתה עם קרובי משפחתה נורה על ידי כוח צה"ל.
הסרט העלילתי-תיעודי של הבמאית כאותר בן הניה, שעתיד לייצג את תוניסיה באוסקר ומיטב כוכבי הוליווד (מבראד פיט ועד חואקין פיניקס) התייצבו מאחוריו, הוא לא רק קולנוע יעיל להחריד, שמנצל עד תום את האפשרויות הטמונות בלוקיישן אחד ובשילוב בין חומרים אותנטיים (ההקלטות קורעות הלב של רג'אב עם אנשי 'הסהר האדום') לבין תסריט חד ומשחק מצוין: יש בו כדי להלעיג את הדיונים סביב המהירות שבה יוצרים ויוצרות ישראלים מבקשים להתייחס ל-7 באוקטובר באמצעים דרמטיים, למשל בסדרה השנויה במחלוקת 'אור ראשון' (ועוד על כך בטור מימין). ובכן, התקרית שבה עוסק הסרט התרחשה ב-29 בינואר 24'. ההפקה החלה כמעט מיד, והסרט הושלם בתוך פחות משנה והוקרן בפסטיבל ונציה בספטמבר, כלומר רק שנה ושמונה חודשים מאז מותה של רג'אב. טרם נשמעו טענות שזה "מוקדם מדי".
ומה שעוד יותר אבסורדי, הוא ש'הקול של הינד רג'אב' לא נדרש אפילו להתמודד מול גרסה ישראלית רשמית למה שקרה שם, מהירי על הרכב ועד הפגזת האמבולנס שהגיע בסופו של דבר, מהטעם הפשוט: עוד אין גרסה כזאת. בתחילה טענו בצה"ל כי לא היו כוחות בקרבת הרכב וגם לא הוגשה בקשה לתיאום החילוץ. אלא שתחקירים שונים, בהם של 'הוושינגטון פוסט', מצאו בטענות הללו יותר חורים מגבינה. על כך צה"ל כבר לא הגיב, וכמובן שהתקשורת בישראל לא התעקשה. בינתיים רג'אב הפכה לסמל והסרט עליה לובש צורה של מסמך היסטורי סמי-רשמי, כזה שיגרום למיינסטרים הישראלי להתגעגע לאפקט ההרסני של 'ג'נין ג'נין'.
אולם המשמעות של 'הקול של הינד רג'אב' חורגת מהצלחתו וגם מהטרגדיה האיומה של הילדה שבמרכזו: זהו ביטוי ראשוני ועוצמתי למקומה הקריטי של התרבות בשדה עיצוב הזיכרון של המלחמה, שצפוי לגדול אקספוננציאלית מעתה ולפוצץ את בועת ההדחקה המקומית. כך יצא שבזמן שהטלפון רטט משמחה עקב דיווחים שהסיוט עומד להסתיים, המסך הבהיר שהוא לא ייעלם לשומקום.
