העניין הציבורי העצום והטבעי במצב החטופים החיים הוא גם אתגר מוסרי, שתקשורת ההמונים לא יכולה לעמוד בו. בכל פאנל הודגש עד כמה שורדי הגיהנום זקוקים לזמן ושקט, אבל בתי החולים שמטפלים בהם מהווים מוקד עלייה לרגל. כל רבע מומחה מסביר שלא ניתן להסיק יותר מדי מסקנות מעמיקות תוך יממה אחרי שנתיים בתנאים תת-אנושיים, ובכל זאת קרובי המשפחה מזומנים להניח דו״ח מפורט בפני המצלמות: מה שלומם, כמה הספיקו לישון, מה הם אוכלים וכמובן האם כבר שיתפו בחוויות השבי המזעזעות שעברו.
המאמץ הנ"ל הוליד מחזות אבסורדיים: בחדשות 13, לדוגמה, אחיו של אחד החטופים (והשם שלו לא חשוב יותר מהפרטיות שמגיעה לו) מסר בשעות הבוקר עדכון חיובי למדי. בתגובה טענה עו"ד שני אילוז, שעיסוקה בתחום המשפט הפלילי כנראה מכשיר אותה לנתח את הפסיכולוגיה של שורדי השבי, שהחטוף "רוצה למנוע את הכאב" מהמשפחה שלו. התוצאה, לשיטתה, היא ש"המסר התקשורתי שיוצא לעולם מזה הוא קצת בעייתי".
אם כן, לא רק שהחטופים ובני משפחותיהם מתבקשים - ברגישות! - למלא שעות שידור בדיווחים כמה שיותר מפורטים: עליהם גם לוודא ש"המסר התקשורתי" לא יבלגן את מה שנשאר מה"הסברה" של ישראל, כאילו שיש אחת כזאת אחרי שעזה הפכה לעיי חורבות בחסות שרים בכירים שקראו לגירוש והשמדה. אגב, זה מזכיר כיצד רעשה וגעשה הארץ בגלל הצהרה לא מספיק קורעת לב של יוכבד ליפשיץ מיד עם חזרתה לישראל, בטענה שחטופה בת 85 (אז) חוללה "פיגוע הסברתי". כן, אין ספק שזו הייתה ונשארה צרה דיפלומטית.
למרות הדאגה הרבה לבריאותם הפיזית והנפשית של המשוחררים, העיסוק בהם עוד נפל בצד השמח של היום שאחרי. לעומת זאת, סיקור העיכוב בהחזרת החטופים החללים שיקף את המבוכה הלאומית, היכן שהרצון הכביר להכריז סוף-סוף "זה נגמר" ולהמשיך הלאה מתנגש עם מציאות מורכבת, מייסרת וכצפוי מודחקת: נדרש קול הבס הסמכותי של ד"ר יובל ביטון (תאומו הווקאלי של יואב גלנט) כדי להזכיר להרשל'ה של חדשות 12, עודד בן עמי: לפני שמדברים על "הפרה" של הסכם כדאי לקרוא על מה בדיוק חתמו, ולשאול מה קורה כשסעיפים קריטיים מנוסחים בערך באותה רמת הקפדה כמו הסטנד-אפ של נשיא ארה"ב בכנסת.
אלא שלצד זאת, ובהיבט הזה אפילו הבס הסמכותי נדם, סיקור פרשת החללים היה אמור להפגיש את הישראלים והישראליות עם אחת התוצאות הנוראיות של המלחמה: ההרס הטוטאלי והבלתי נתפס בעזה, ובעקבותיו התרחיש הסביר שיהיו גופות שייקח זמן רב לאתר, אם בכלל. להבדיל משאלות חודרניות על מצב החטופים החיים, כאן מתברר שאפילו שנתיים זה עדיין מוקדם מדי.
בקטנה
כתבה יפה ורגישה כרגיל של ציון נאנוס לסיכום אירועי שלשום הציגה שני רגעים היסטוריים: א. חזרת 20 החטופים החיים אחרי שנתיים של ייסורים ומאבק ציבורי מעורר השראה. ב. אזכור השם "מרטין בובר" בכתבה של חדשות 12 (ובקשת 12 בכלל). היינו כחולמים.
