עמית סגל ביקש אתמול "לא להעליב את האינטליגנציה" עם הטענה, שביקור ראש הממשלה אצל שורדי השבי בזמן שהוא עדיין חולה (לפי הצהרתו בבית המשפט) מהווה סיכון שלהם. האמת, קשה להתווכח עם מומחה ברמתו (גם) לענייני מחלות בדרכי הנשימה (או העלבת האינטליגנציה), ומה עדיף שלא יקרה במפגש עם אלה שזה עתה חזרו מהגיהינום אחרי שנתיים. גם חזקה על סגל שהוא יודע בדיוק ממה סובל נתניהו, כיצד הוא הרגיש בזמן הביקור והאם היה נכון במצבו לגעת באנשים שגופם עבר צונאמי והוריקן.
אם כן, נניח לאינטליגנציה ונקווה שמותר לעסוק באינטליגנציה רגשית: למרות החשיבות הסמלית, ביקור ראש הממשלה אצל המשוחררים (כלומר חלקם והקריטריונים די ברורים) אינה פעולה דחופה. היא יכולה להידחות עד שנתניהו יהיה בריא מספיק כדי לקיים את שאר סדר יומו. זה לא אירוע ביטחוני רגיש ואפילו לא דיון במשפט פלילי. גם אם נתניהו חש חזק דיו לנסוע לבילינסון, התחשבות מינימלית במצבם וכמובן בפרוטוקולים שלא נכתבו בשביל הכיף, היו אומרים לו להמתין לפני ההסתערות על מחלקת השבים.
נניח, לדוגמה, שנתניהו לא "סיכן חטופים" אלא סתם התנהג כמו הנודניקים שמתעקשים להגיע למשרד למרות שהם צריכים לשכב בבית ולנוח. עכשיו דמיינו שבמקום הקולגה ממחלקת הפרודקט, שיפספס בגלל איזה אפצ'י אגרסיבי הופעה שהמתין לה חודשים, מדובר באדם שנחלץ בעור שיניו מהמנהרות בעזה. אגב, לא מיותר לציין בהקשר הזה: הצמא התקשורתי לתמונות חדשות ופרטים חושפניים על זוועות השבי מונע תהיות מתבקשות על מצעד המבקרים והמבקרות שם, והתרומה שלהם להליך השיקום.
אולם העיסוק בשאלה האם נתניהו סובל מברונכיטיס חריפה (מידבקת) או שמא כרונית (לא מידבקת אבל, ובכן, כרונית), פיספס לא רק את הפן האנושי-תרבותי בסיפור (איזו פעילות נתניהו לא מסוגל לדחות ומאיזו הוא מתחמק בכל דרך): הוא גם החמיץ את העיסוק בנושא קצת חשוב - בריאותו של ראש הממשלה. בדיווחים לאורך היום ובכתבות לסיכום הביקור בבילינסון והסיבה הרפואית לקיצור הדיון במשפט, צוינה ביובש ההודעה של בית החולים הדסה, שם ביקר נתניהו כבר ביום שישי לטובת "בדיקות מקיפות" ויצא מהן עם "טיפול תרופתי מתאים" בשל "רושם קליני לשרידי דלקת בדרכי הנשימה". כמובן שהדבר לא פורסם אלא לאחר חמישה ימים, וגם זה לא באופן מסודר ואורגני אלא בתגובה לטענות.
מאחר שבעוד פחות משבוע יציין נתניהו יום הולדת 76, סביבת העבודה (והמגורים) שלו לא ממש מרגיעה והתקנת קוצב הלב שלו בקיץ 23' הייתה אירוע מפוקפק מאוד בהיבט השקיפות, גם הברונכיטיס של נתניהו ראוי לדיון מעבר לביקור המשוחררים והעדות במשפטו. לא לדבר על זה יהיה, ובכן, עלבון לאינטליגנציה.
בקטנה
בסיום הצהרתו של צביקה מור, שכללה הרבה מאוד תודות, הוסיף דני קושמרו (חדשות 12) בנימה מזלזלת ש"אפילו למחלקות התה הוא מגיע" ואז הנחית: "ואנחנו נוסיף תודה גדולה לאלוף במילואים ניצן אלון". ובכן, מור נראה כמו אדם בוגר ומיושב בדעתו, גם אם לא מסכימים איתה: אם היה רוצה להודות לאלון, הוא היה עושה זאת. לדחוף אותו בסיום, ועוד כאיזו אמירה מערכתית ("אנחנו"), זו גם מגלומניה (מי שאל אתכם) וגם חוסר רגישות. או כמו שקוראים לזה בחדשות 12: יום רביעי.
