תחקיר "המקור" על הקרב בנתיב העשרה ב-7 באוקטובר מציג תמונה חריגה בנוף של סיקור השבת השחורה: הכתבות על אותו יום, באופן גס וכוללני, מבצעות חלוקה בין המחדל הצבאי לגבורת האזרחים (לצד כמובן סיפורים הרואיים של חיילים ושוטרים). במקרה הזה, מפקד בכיר דווקא כן הגיע למקום ואפילו בזמן (בסביבות שבע בבוקר), ואילו רוב כיתת הכוננות (25 חברים) נותרה מאחור. כך נולדו גם הטענות הקשות מתוך המושב כלפי הרבש"צ, זיו וולק, שהנחה את כיתת הכוננות המאומנת והחמושה להישאר בבתים, בניגוד לעקרון החתירה למגע. אף התחקיר הצה"לי סימן את וולק, והטיל עליו הרבה יותר אחריות מאשר על המג"ד.
הכתבה של רביב דרוקר ואיתי עמיקם מנסה לברר, האם וולק הוא באמת האשם המרכזי (שלא לומר היחיד) באירוע הנורא שבו שלושה מחבלים בלבד רצחו 17 תושבים ותושבות (שניים מהמחבלים אף הצליחו לברוח בחזרה לעזה). הקייס של וולק, שנאלץ לעזוב את תפקידו ותובע את ועד המושב, מוצג באמצעות שני מרכיבים בולטים: ראיון ראשון איתו אחרי שנתיים של שתיקה, ושיחה מוקלטת שלו עם רב-סרן (במיל') צוריאל אביבי, שהיה חבר בצוות התחקיר ומטיח האשמות חמורות נגד מסקנותיו ואפילו מפקפק ביושרה שלו.
מצער לומר זאת על אדם שניכר כי עבר טראומה ממנה לא התאושש (וספק אם זה יקרה), ומי בכלל מסוגל לעמוד במקומו ביום שבו השמיים התרסקו לכולם על הראש, אבל הראיון עם וולק הוא החלק הפחות משכנע. לאו דווקא בגלל הנימוקים המקצועיים שלו (שגם מעלים תהיות), אלא יותר בגלל האופן העמום והמתפתל שבו הוא מסכים להכיר בעובדה שייתכן וביצע טעות גורלית, גם אם בתום לב. במיוחד קשה שלא להצביע על הפער בינו לבין הראיונות עם שני חברים אחרים בכיתת הכוננות, איתי לוי ואלון קרן, שמדגישים את האכזבה לא רק מההחלטה של וולק אלא גם מעצמם.
לעומת וולק, ההקלטה הברורה והחד-משמעית של אביבי מותירה רושם מטלטל, שמחזק את החשדות שהתעוררו עוד קודם כלפי איכות התחקירים בצה"ל. לאביבי, כך לפחות נראה, אין מניע נסתר לשפוך חומצה רותחת על אמינות התחקיר שהוא השתתף בו, ולחשוף במילים נוקבות כיצד הצבא מטפל לכאורה בדיני נפשות סביב מאורע שפירק את הקהילה. בינתיים ועדות מסקנת תורג'מן לבדיקת התחקירים עוד ממתינות על המדף, שלא לדבר על ועדת חקירה ממלכתית. אלון קרן, שיצא מהבית למרות ההנחיה (הוא פיספס אותה) וחיסל מחבל (וגם איבד את בנו בחוף זיקים), עדיין זועם על עצמו ש"לא חשבתי כמו קצין". הטרגדיה הגדולה היא שיש קצינים, ובוודאי מנהיגים, שלא חושבים כמו אלון קרן.
