בבוקר השבת ההיא, בממ"ד ביתה שבכפר-סבא, נדמה היה לדנה דבורין שחלק ממנה נמצא בגבול עזה. תמרי, בתה הבכורה, שהייתה אז בת 20, שבועיים לפני שחרורה מצה"ל, קנתה כרטיס לנובה ותיכננה לנסוע למסיבה בשישי בלילה, עם חברים. "בסביבות שבע בערב תמרוש הודיעה שזה לא מסתדר לה ושהיא נשארת בבית", מספרת אמה ונוגעת בזוויות עיניה כדי לוודא שהברזים סגורים כהלכה. "אני עדיין נחנקת בכל פעם שאני חושבת באיזו קלות זה עלול היה להיות הסיפור שלנו, שלה".
(עריכה צילום וראיון: מיכל עמר שוורץ)
שנתיים אחרי. תמרי, בת 22, סיימה את שנת הלימודים הראשונה בפקולטה לאדריכלות בשנקר ובימים אלה תופסת גלים ושלווה בחוף בקופנגן. "היא לא ידעה מי מהחבר'ה שלה נסע למסיבה ומי נשאר בבית כמוה. ישבנו שעות על הסלולריים, חיפשנו מי ראה, שמע או מכיר. ביממה הראשונה לא הפסקתי לגעת בבנות שלי, תמרי ועלמה (16 וחצי). חיבקתי ומעכתי אותן ולא הפסקתי למלמל 'תודה לאל שאתן בבית'".
איתרתם את כל חבריה של תמרי?
"כן", ונשימתה מתקצרת כשהיא מוסיפה: "לא כולם חזרו מהמסיבה".
אתמול חגגה דבורין את יום הולדתה ה-51 ("כמה טוב שאחרי שנתיים שחורות אפשר סוף-סוף לחגוג") באווירה משפחתית עם בעלה אמיר פרי (57), מוזיקאי ושדרן, שתי בנותיהם והכלבים צ'ומפי וברונו. הפפראצי כבר לא דולקים בעקבותיה כמו בשנות ה-90 של המאה שעברה כשהפציעה ב"לא כולל שירות", הדובדבן של "צעירי תל אביב", ובתוך דקה נגעה בתהילה. בשנותיו הראשונות של ערוץ הילדים צברנו שידורים משותפים. היא הייתה המנחה הכי בלונדינית (בניגוד למיכל ינאי, שהייתה אז שָׁטנית), ואילו לי הייתה פינת ייעוץ לבנות 8 עד 12 שמתביישות להתחיל עם בנים. אחר כך התבקשתי לכתוב במיוחד עבורה את "סיסי הנסיכה" (עודד מנשה היה הנסיך) וטסנו יחד לקופנהגן לצפות בהפקה המקורית של "בילבי", שאותה תירגמתי לכחול-לבן. סוף גילוי נאות.
אחרי לידת בתה השנייה הגשימה את החלום שהתבשל בה במשך שנים – לפרוש בשיא ולעבור מהבמה אל מאחורי הקלעים. להמיר את המשחק בבימוי וביצירה. כולם אמרו לה שזאת התאבדות כלכלית ושבארץ קטנה כמו שלנו אין צורך בתיאטרון נוסף. "אז אמרו", היא אומרת עכשיו. לפני עשור ייסדה עם קרן כהן-ישראלי את "פלטפורמא", תיאטרון קהילתי-טיפולי שפועל בחסות הקאמרי בנושא אלימות נגד נשים. אחרי 7 באוקטובר הוא הפך ל"נובה פלטפורמא" שמעלה את ההצגה "אזהרת טריגר". עשרה מניצולי הנובה, שכל קשר בינם לבין תיאטרון היה מקרי בלבד, משחזרים את שביל הבריחה שעבורם עדיין לא נגמר.
"חיפשתי עוצמות פנימיות"
היא התחילה את הקריירה בגיל 12, כשהצטלמה לקטלוג של סריגי "ורטיגו". אחרי שנה התחילה להופיע בטלוויזיה ב"תופסים ראש". "הייתה לי קריירה מפוארת עד גיל 30 וקצת, עוד מחזמר, עוד סדרה, והתחלתי להשתעמם קצת. פחות התרגשתי. מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי יראת כבוד לבמה והיא לא פחתה, אבל רמות העניין והסיפוק היו בירידה. כבר הייתי כוכבת-על", היא מעווה את פניה, "ושאלתי את עצמי מה זה נותן לי, לדנה. הבנתי שזה מעצים אותי רק ברמת האגו ושלא זאת המשמעות שאני מחפשת".
מה חיפשת?
"את העוצמות הפנימיות שלי, שלא נובעות מהעוצמות החיצוניות של אלה שרוצים להיות כמוני, בטח לא כשזה מבוסס על איך אני נראית. היום, לדעתי, אני מביאה משהו הרבה יותר עמוק, בעיקר כבמאית".
כשהפכה לאמא הכריזה דבורין על שנת הפסקה כדי להתמסר לתפקיד החדש. "אמנם אני אנרג'ייזר, אבל כשאני עובדת אין אותי. חתכתי מכל מה שעשיתי, הייתי רק עם תמרי, ובגיל תשעה חודשים, כשהיא התחילה לדבר בטעויות, נולד הרעיון של טולי בלבולי. כשתמרי הייתה בת שנה וחצי השקתי את הקלטת הראשונה שהתרחבה לסדרת טלוויזיה ומחזמר וגם ייצרתי לה מרצ'נדייז. התפרנסתי מזה, נהניתי להופיע, הרגשתי שסוף-סוף מצאתי את דרך הביטוי לגעת באנשים".
ההופעה האחרונה של טולי בלבולי הייתה בצמח, בכנרת. "חום אימים, ואמנים ישראלים לא מקבלים קרוואן, אפילו לא חדר. ישבתי מאחורי הבמה, תלו שם חתיכת בד כדי להסתיר אותי, ובמחבוא הזה התאפרתי והדבקתי את הריסים וסידרתי את הפאה, כיאה למי שמכבדת כל במה. כשעליתי, העיניים שלי נפלו על גבר כרסתן שישב בשורה הראשונה, עירום למחצה. הוא הפשיט אותי בעיניים ועשה לי 'יאללה, תרקדי'. שם התחיל להיווצר הפער בין מה שאני רוצה לתת לקהל לבין מה שהקהל מצפה לקבל ממני. בוואן, בדרך חזרה, הודעתי לשחקנים שזו הייתה ההצגה האחרונה".
לדבריה, לא הייתה זו סצנה ספונטנית של שברו את הכלים, אלא המסמר האחרון. "התוודעתי מקרוב למאבקים המלוכלכים שמתנהלים בעולם הבידור של הצגות הילדים. מבלי לנקוב בשמות אגיד שבמו עיניי ראיתי שחיתות שהרגיזה אותי והכאיבה לי ופגעה בי בכל המובנים. תלשו פוסטרים של ההצגה שלי מפתח הגן, בכל פעם בעיר אחרת. פעם נסעתי לגן מסוים אחרי שדיווחו לי שהפוסטר נעלם. הגננת חטפה הלם, שאלה מה אני עושה בגן שלה, וכשסיפרתי לה על תעלומת הפוסטרים היא הזמינה אותי להיכנס ולהזמין את הילדים להצגה. אחרי תקריות מהסוג הזה כבר לא יכולתי לראות את היופי שיש בעולם הילדים, שאליו נכנסתי רק מתוך רצון לשמח ולגעת בלבבות. ראיתי מאפיה, מקום שאני לא רוצה להיות בו".
למרות שזה המקום שבו את פורחת.
"בדיוק. היו לי שנים נפלאות בערוץ הילדים ובפסטיגלים ובמחזות זמר ובהנחיות ובמה לא, אבל הצגות הגנים היו לי חוויה שלילית ברמות. אחרי שעלמה נולדה ביימתי את ההצגה הראשונה שלי, 'אגדת השמש הנעלמת', שהשתתפה בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים, ומשם זה הלך והתפוצץ".
הבימוי, לדבריה, קינן בה מאז ומתמיד. "כיוון שמגיל 12 עבדתי ברצף לא עשיתי הפסקה כדי ללמוד בבית ספר למשחק, אבל כל שנה לקחתי קורס או שניים בתיאטרון החזותי בירושלים ובתיאטרון החדר. נמשכתי לתיאטרון חברתי, רציתי ללמוד איך עושים תיאטרון עם קהילות של נפגעות, חיפשתי מישהי שעושה תיאטרון בכלא, וכשכולם המליצו לי על קרן הזמנתי אותה לדייט. היה לנו חיבור מיידי. לפני עשר שנים הרמנו ביחד את הכפפה. ייסדנו תיאטרון שהוא גם סופר-מקצועי וגם סופר-חברתי, כלומר, תיאטרון שמעביר תהליך טיפולי תרפויטי לנפגעות אלימות".
בארצנו הקטנטונת יש מקום לעוד תיאטרון?
"התיאטרון שלנו הוא מודל ראשון מסוגו. אין כמוהו בארץ ולמיטב ידיעתי גם לא בעולם. נקודת המוצא היא שנפגעת אלימות או טראומה לא יכולה להסתפק בטיפול של זבנג וגמרנו. הקמנו עמותה לצורך קבלת תמיכה ממשרד התרבות מפני שאנחנו לא תיאטרון מסחרי שמוכר כרטיסים. אנחנו באות לעשות תהליך טיפולי שבסופו של דבר גם יעשה שינוי תודעתי בתפיסה החברתית. במשך שמונה שנים עבדנו עם נשים נפגעות אלימות. צוות מקצועי הכשיר אותן במשך שנה לעבודות שונות מאחורי הקלעים: ניהול הצגה, הפקה, עוזרת במאית, מלבישה וכו', כולל פרקטיקום וסטאז', ובמקביל הפעלנו מסלול הכשרה לפרפורמנס".
להנציח את הזוועות
היום, לדבריה, הטראומה שמהדהדת באוזניה היא מות אביה, זוהר דבורין, מוותיקי ענף התיירות, לפני חמש שנים. "גם בגלל הקשר המיוחד שהיה לי עם אבא, נהגנו לדבר לפחות שלוש פעמים ביום, הוא צילצל אליי חמש פעמים ביום ופעמיים סיננתי אותו", היא מחייכת מתוך הגעגוע הכבד, "וגם בגלל המוות הפתאומי שלו. בלילה הוא הלך לישון ובבוקר לא התעורר".
בימים הראשונים אחרי מתקפת 7 באוקטובר היא הייתה מאובנת. "לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלבכות ולהתייסר ברגשות אשם". אחרי שלושה ימים יזמה את הפרויקט "אורות באפלה" וקיבצה סביבה צוות של מתנדבים שבראשו עמדה ציירת החול אילנה יהב. "כשישבתי מול מראות הזוועה שבטלוויזיה הרגשתי שאני רוצה ליצור משהו אמנותי שיביא את הסיפור בדרך אחרת. איך נספר לילדינו ולנכדינו מה עבר עלינו ביום הזה? נראה להם תינוקות ערופי ראש? אספנו עשרות עדויות של נשים שפורסמו בתקשורת, ערכנו כל עדות ל-800 מילה ולכל גיבורה – מהעוטף ומהצבא – יצרנו סרטון בן חמש-שש דקות שמצויר בחול. הסרטונים הופצו בכל העולם כפרויקט הסברתי. לתערוכה שעלתה באוקטובר 24', שנה אחרי, הגיעה כמות מטורפת של מבקרים, כולל משפחות של חטופים".
במקביל לתערוכה, היא ושותפתה הגיעו ליער הסודי בקפריסין וחברו לקהילת שורדי הנובה, "אנשים בעלי זיקה ליצירה, מוזיקה ותנועה. חיפשנו את אלה שיש להם תשוקה גדולה לספר את הסיפור שלהם ויש להם יכולת להכיל תהליך כזה, והפסיכולוגית ענת הדר-זלצשטיין תמכה בנו על בסיס יומיומי. למרות שקרן ואני צברנו ניסיון בעבודה עם נפגעות אלימות הבנו מיד ששורדי הנובה הם קהילה שונה. יש הבדל בין אישה בת 30 שפותחת טראומה שחוותה בגיל 15 לבין מי שהיה בנובה לפני כמה חודשים. עשרת השורדים של 'אזהרת טריגר' הם שחקנים מדהימים שמחזיקים את הטקסט ואת האנרגיה בזכות תהליך עבודה בן שנה".
ההשתתפות בהצגה שמשחזרת את הנובה לא מחייבת אותם לקלף את הגלד מהפצע ולחוות את הכאב מחדש?
"זה בפירוש לא מתאים לכל אחד. גם את הקבוצה הנוכחית התחלנו עם 12 שחקנים וסיימנו עם עשרה. בסמסטר הראשון, בשיעור הראשון, אני אפילו לא מתקרבת לפצע. אני אומרת בואו ניזכר מי אנחנו, מי היינו שנייה לפני הטראומה. הרי כולנו היינו בני אדם גם לפני 7 באוקטובר, אז מי הייתי? מה אהבתי ומה חשבתי ועל מה חלמתי. בשלושת החודשים הראשונים צוות המורים מתחבר איתם לעבר שלהם וכך רוכש את אמונם. בנובה הם איבדו את האמון בבני אדם, מבחינתם הצבא לא בא, הם ננטשו וכולם נגדם. רק אחרי שתחזירי להם, לאט ובהדרגה, את האמון בבני אדם, תוכלי להחזיר להם את האמון בכוחותיהם ובעצמם".
להיות בלונדינית בת 51 זה יותר קשה מלהיות בלונדינית בת 15?
"אני כבר לא צובעת, רק עושה גוונים, אני כבר לא אוהבת צבע מלא כמו בימים ההם, אבל אין לי תלונות לבלונד. המקום של הילדה היפה ייצר בי המון רצון להוכיח שאני לא רק הבלונדינית והשחקנית והדוגמנית, שיש בי עוד. הוא מילא אותי במוטיבציה, זה היה המנוע שהביא אותי למקומות טובים שאיפשרו לי לראות את עצמי באור אחר".
איך זה להיות נשואה לחבר מהתיכון?
"לא מהתיכון! מהצבא! אם אמיר היה מהתיכון כבר לא היינו יחד. הוא גדול ממני בשבע שנים ואנחנו החברים הכי טובים ואנחנו משפחת הבאבים. הוא באבי ואני באבי והבנות באבי ויש לנו המון שטויות בבית והמון מוזיקה וזה כיף. לא בית רגיל עם גבולות וזה. תמרי תמיד אומרת: 'אתם ההורים הכי מגניבים שיש'".
לא רצית יותר משני ילדים?
"היה איזה רגע של מחשבה על ילד שלישי והוא חלף. היום אני מצטערת על זה, כמובן. הייתי מוכנה לעוד חמישה, אבל אלה היו הבחירות שלנו, במסע שלנו, ואני מודה על שתי הבנות המהממות. הודעתי להן שאני רוצה מלא נכדים, לא פחות מארבעה לכל אחת, כדי שנהיה שבט".
