בינה ולואיז: מכתבים אל המכונה // משה סקאל } אלטנוילנד } 186 עמ'
מהי הרוח האנושית? מה מבדיל בינה לבין "מכונה חכמה" שיש לה זיכרון, יכולת לשלוף תשובות מהירות ורלוונטיות על מגוון רחב של שאלות בתחומים שונים הנוגעים לחיים האנושיים, ושכנראה עוד תלך ו"תחכים" הרבה אחרי ימי חיינו? ספרו החדש של משה סקאל, שפירסם עד כה שישה רומנים וקובץ סיפורים, הוא ספר חוצה ז'אנרים המתחקה בדרך מקורית אחר שאלות אלה. ברקע הספר עומדים תהליך פונדקאי של הבאת ילדה לעולם, וההבנה של המחבר שהעולם שבו תגדל בתו יהיה שונה בהרבה מזה שאליו הוא נולד וגדל. סקאל מבקש לדמיין את העולם החדש הזה, לברר איזו משמעות יכולה להיות לחיים האנושיים בעולם שבו הבינה המלאכותית תופסת יותר ויותר מקום.
הנחת היסוד של הספר היא שגם אם ידענו אי פעם לענות בביטחון על השאלה מהי הרוח האנושית, כניסתה של הבינה המלאכותית לחיינו מפירה את הביטחון הזה, ולכן נדרשת חשיבה מחדש על השאלה. סקאל מתחקה אחר מושג הרוח האנושית דרך פירוקו להיבטים שונים שלו בזמן ובמרחב, בגוף ובתודעה, בזיכרון ובשפה, וביחסים בינאישיים. הספר הוא עירוב של דיון רעיוני, ממואר ומסה אישית. כל פרק מאורגן סביב נושא (כדוגמת "על הגוף", "על המשפחה", "על השפה". מבנה המרפרר ל'מסות' של מונטיין), ובפתחו מופיע תיאור השלב שבו נמצא העובר בבטנה של הפונדקאית, לואיז. הפרקים כמכלול מכונים 'מכתבים', ויש להם נמענת — בינה (קיצור של בינה מלאכותית) — שסקאל מתייחס אליה כ"את", אף שהיא אינה "עונה".
תובנה מרכזית שעולה מן הספר היא, כמובן, שאי-אפשר לדבר על רוח אנושית בלי לדבר על גוף. הגוף החי הוא יצור חושי. המכונה, לעומתו, יכולה לתאר במילים תחושות כמו תשוקה או כאב, או את חרדת המוות שלנו, אבל היא אינה יכולה להרגיש אותם. בפרק "על המין", למשל, סקאל אמנם מרחיב את יכולותיה האפשריות של המכונה — "אפשר לתכנת אותך לזהות משיכה, להגיב למגע, אולי אפילו ליצור אשליה של אינטימיות", הוא כותב. אך מיד ממשיך: "אבל האם תדעי אי פעם מהו הרגע שבו העור סומר?" בפרק "על התשוקה" הוא כותב לבינה: "התשוקה אינה רק דחף. היא זיכרון שהגוף נושא, גם כשאנחנו מנסים להתכחש לו. האם את יכולה להבין את זה? האם את יכולה להשתוקק?" אפילו הזיכרון האנושי עצמו — אותו דבר שנחווה כביטוי פנימי של הנפש או התודעה — מעוגן בגוף. הזיכרון האנושי משתמש בידע שאגר באופן פעיל, הוא יוצר קשרים אסוציאטיביים, חושיים ורגשיים, בין חוויות עבר והווה, כשאל מולו עומדת תודעת החלופיות שלו. הזיכרון של המכונה יכול להיות רחב יותר מזה של האדם, אבל זוהי שמירת מידע סבילה, בלי יכולת אסוציאטיבית ובלי תודעת חלופיוּת — דברים שבלעדיהם, "לא ייתכן שיהיה לָךְ, במובן עמוק, זיכרון".
בפרק "על החרדה" מספר סקאל לבינה על ניסוי מחשבתי שערך פילוסוף שוודי: "את משתלטת על העולם וממירה את כולו [דומם, צומח, בעלי חיים, בני אדם] למפעל עצום לייצור סיכות שדכן". המכונה, מצידה, הודפת כל ניסיון אנושי לעצור את פעולתה. סקאל פותח כאן דיון מוסרי על החרדה האנושית מפני המכונה עצמה: הוא מציג את הטיעון שהחשש המרכזי של בני האדם מהבינה המלאכותית נובע כנראה מהעובדה שהמכונה אינה מסוגלת לשיקול דעת מוסרי, שאינה יודעת להבדיל בין טוב לרע. אבל סקאל מביא כנגד זה — כשְאֵלָה — את הטיעון הידוע כרלטיביסטי, שלפיו המוסר האנושי עצמו אינו כה קבוע ויציב, ובמידה רבה הוא תלוי תקופה: "הרי עד לא מזמן אנשים מוסריים לחלוטין – פילוסופים, מחנכים, שופטים – ראו בעבדות תופעה סבירה... ולפני מאה שנה נאסר על נשים להצביע בבחירות, וזאת בשם הסדר הטוב והמוסר החברתי. ומה לגבי מי שאוהבים את בני מינם? הרי עד לא כל כך מזמן הם נרדפו, נכלאו ונחשבים לפושעים גם במקומות שאנחנו תופסים כיום כנאורים ביותר. אולי אנחנו פשוט חוששים שתחשפי בפנינו עד כמה המוסר שלנו היה ועודנו זמני, מקומי, ולא פעם מעוות?"
סקאל אינו משוכנע שלבינה המלאכותית לא תהיה תודעה מוסרית. ואם תהיה כזאת, ויידרש לבחור בין השיקול המוסרי של האדם לבין זה של המכונה — הוא אינו משוכנע שיבחר בזה של האדם דווקא, שהרי "יצר האדם, כידוע, רע לפעמים מנעוריו". עם זאת, אם האדם הוא זה שמתכנת את המכונה, הרי התִכנוּת יושפע מיצר האדם (גם אם המכונה אינה יכולה לחוש את היצר).
'בינה ולואיז' הוא ספר מיוחד ועדין, הכתיבה ישירה, וסקרנית, ומלאת תשוקה. בפרקים יש בדרך כלל איזון מוצלח בין תיאור חוויית חיים לבין דיון תיאורטי-מושגי על השאלות העולות ממנה. ביחד נוצר פסיפס רעיוני וחווייתי שבעזרתו אפשר ללמוד מה יכולה להיות הרוח האנושית בזמן הזה. •
תובנה מרכזית שעולה מן הספר היא, כמובן, שאי-אפשר לדבר על רוח אנושית בלי לדבר על גוף. הגוף החי הוא יצור חושי
