'האמת שאחרי הרדיפה', סרט הסימפוזיון של הבמאי המוערך לוקה גואדנינו ('קרא לי בשמך', 'מתחרים') על הטרדות מיניות ותרבות הביטול, נפתח בהטרלה, בעצם שתיים: האחת היא שעון מתקתק בלתי נסבל, שמצביע על כך שגיבורי וגיבורות הסרט - אנשי אקדמיה בכירים ומלוקקים באוניברסיטת ייל היוקרתית - חיים על זמן שאול עד שהלינץ' התורן ייפול עליהם. השני, מתחכם ומהותי יותר, הוא הבחירה לעצב את כותרת הפתיחה בפונט שזהה לפונט של כותרות הפתיחה בכל סרטי וודי אלן מזה 50 שנה.
בכלל, למרות שאלן לא מוזכר בשמו והעלילה (דוקטורנטית שחורה מאשימה פרופסור לבן באונס וג'וליה רוברטס נקרעת ביניהם) מתרחשת בקמפוסים (ישראלים ייהנו מהחיצים הארסיים שנשלחים לעברם, לרבות הרצאה שהכותרת שלה היא "העתיד של הג'יהאד הוא נשי"), אפשר לטעון ש'האמת' הוא בכלל סרט על וודי אלן ושל וודי אלן בנפשו. בהבדל אחד: הוא לא מצחיק.
אבל חוץ מההומור, 'האמת שאחרי הרדיפה' הוא סרט די מבריק. הבעיה היא שהקהל - לא הרחב ולא היעד - לא מעוניין בו. בארה"ב הוא הופץ בצמצום והדיבור על אוסקר נקבר ברגע שהסרט הוקרן בוונציה. שם אפשר היה ממש להרגיש את ההתפתלות של מבקרים בריטים ואמריקאים מסרט שאולי עלול להתפרש כמקל בגלגלי מהפכת מי-טו. הוא לא, לא ממש, אבל יש כאן מידה של אירוניה: שמונה שנים מאז התפוצצות פרשת הארווי ויינשטיין, שהפכה לסופרנובה בין היתר כי נולדה מתוככי המקום הכי נוצץ על הפלנטה, ופתאום נדמה שלעולם נמאס. כאן חשוב להבהיר ממה בדיוק נמאס: לא מחשיפת טורפים ומטרידים וגם לא מדיונים אינסופיים ברשת על טראמפ וה-WOKE.
לא. לעולם נמאס מהוליווד, שמנסה להשתלט מחדש על השיח ולא מצליחה. לא דחוף לשמוע מה חושבת ג'וליה רוברטס על "מי-טו", כשם שלא עניין להקשיב למאט דיימון ובן אפלק - שני שותפים של ויינשטיין לסרטים כשהיו צעירים ומי שיצרו לפני ארבע שנים כתסריטאים וכוכבים את אחד הסרטים הטובים של העשור, 'הדו-קרב האחרון' שיכול להיקרא "גם אבירים אונסים". השניים ניצלו את הקמפיין גם כדי להכות על חטא בגין העלמת עין, אבל גם הסרט ההוא וגם 'האמת שאחרי הרדיפה' הרוויחו פחות מסרט ישראלי ממוצע. המסקנה היא שכוכבים וכוכבות יכולים עדיין לעבור שיימינג או לספק וידוי מטלטל בעמודי הרכילות. הקולנוע שלהם פשוט פחות חשוב עכשיו.
בנימין טוביאס
