השם יתברך תמיד אוהב אותי, כי שירי הוא בת קול ברוח.
הנה לכם שני שירים ישראליים שלא קיימו ביניהם שום יחסים עד שהמציאות הישראלית התיכה אותם לאירוע אחד.
אין עוינות בין שני השירים האלה; אם משהו מפריד או מחבר ביניהם, מדובר במדינה אחת.
כי שירים ישראליים החזיקו בחיים חטופים במנהרות חמאס וליוו את חזרתם הביתה ולחיים. כי השירים האלה סיפקו הבהובים של תקווה, דקות של נחמה, משהו להיאחז בו, משהו לשיר לעצמך, ללא קול, ברגעים האפלים והקודרים ביותר. משהו שאין לאף אדם דרך לקחת ממך: שיר.
שירים ישראליים נפגשו ביציאה מהמנהרות ובשיבה הביתה. מתן אנגרסט סיפר לעומר אדם ש"כל השבי שרתי שירים שלך, זה מה שהחזיק אותי שפוי". אלון אהל החזיק במסוק בדרך לבית החולים את מילות 'שיר ללא שם' של יהודית רביץ (שכתב שלום חנוך). דניאל אלוני סיפרה איך ליווה אותה 'אייכה' של שולי רנד לאורך התקופה. עדינה משה שיננה לעצמה את 'איסלנד' של שלמה ארצי. רז בן עמי נאחזה ב'שקיעות אדומות' של עדן חסון, ולירי אלבג ב'קחי את הפחדים' של בניה ברבי.
מה משותף לכל השירים האלה? שום דבר. הם מייצגים מנעד מוזיקלי עצום, אבל ברגע האמת כולם שימשו לאותה מטרה: הישרדות והיאחזות במשהו. פיסה של בית.
אם הם מדגימים משהו, מדובר באופן שבו מוזיקה הייתה חיונית לאחיזתם של החטופים בחיים. אם הם מדגישים משהו, מדובר בחשיבותה ובעוצמתה של תרבות מכל סוג - גבוה ונמוך, פופולרי ואינטימי - לא רק לעיצוב נרטיב לאומי, אלא גם כחוסן נפשי ממשי, כפית חיזוקית שכל ישראלי נושא עימו פק"ל.
זה לקח אחד שאפשר לזכור בפעם הבאה שבה מעדיף תקציב המדינה העברת מיליוני שקלים ממשרד התרבות לטובת 22 מוסדות דת וישיבות חרדיות - כפי שאירע בתקציב האחרון. זה דבר אחד שאפשר לקחת בחשבון כשהתרבות כאן היא תמיד הראשונה להיסגר ולסבול מקיצוצים בתקופות משבר, ולהיתפס כסוג של מותרות לשעות הפנאי ולא כהשקעה אסטרטגית.
תרבות ישראלית היא אוויר לנשימה - כפי שהחטופים במנהרות חמאס הדגימו מילולית ממש. מאיפה, על ידי מי, כמה אתם אישית אוהבים אותה - כל זה לא משנה; בסוף, אדם במצוקה בוחר לו שיר מסוים, ציטוט מסרט, כל פיסת תרבות אחרת, כדי להחזיק את עצמו. כדי לשרוד. וברגע הזה, תרבות ישראלית היא התקציב היחיד שחשוב. זה מה שנשאר.
