וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בִּקַּע עֵץ, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַּח אִתּוֹ אֵש וּמַאֲכֶלֶת
וּבְלֶכְתָּם זֶה עִם זֶה סָח הַיֶּלֶד
יִצְחָק בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַיִּשְׁאַל: אָבִי
רְאֵה: הַכֹּל כָּאן, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל
אֲבָל אֵי הוּא הַשֶּׂה לְעוֹלָה
אַבְרָהָם אֶת יַלְדּוֹ בִּרְצוּעוֹת יַעֲקֹד
וַיָּקֶם קִיר מָגֵן, וְשׁוּחוֹת חָפַר
וּמַאֲכֶלֶת הוֹשִׁיט אֶת יַלְדּוֹ לִשְׁחֹט
עֵת מִן הַשָּׁמַיִּם קָרָא לוֹ מַלְאָךְ
לֵאמֹר, אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח
הַנַּח לוֹ, אַל תַּעַשׂ דָּבָר. רְאֵה
שָׁם אַיִל נִקְלַע בְּקַרְנָיו אֶל הַסְבָךְ
אֶת הָאַיִל הַגֵּא הַעֲלֵה תַּחְתָּיו.
אַךְ מֵאֵן הַזָּקֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט
וַחֲצִי זְרַע אֵירוֹפָּה, אֶחָד אֶחָד.
אַ הֲ בָ ה | מירון ח. איזקסון
אַהֲבָה הִיא גַּעֲגוּעַ קָבוּעַ
לְמָה שֶׁכְּבָר נִמְצָא בִּרְשׁוּתִי
כִּסּוּף לַתֹּכֶן שֶׁבְּיָדִי
מִמּוֹחִי הַקּוֹדֵם לְזֶה הָעֲתִידִי:
הַגַּעֲגוּעַ מַטְרִיף אֶת הַזְּמַנִּים הַזָּרִים
עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ לְהִתְיַחֵד.
אַהֲבָה הִיא בֹּקֶר, זֹאת אוֹמֶרֶת
לֹא רַק תַּאֲוַת הַלַּיְלָה אוֹ מְזִמּוֹת הָעֶרֶב,
לֹא נִמְנוּמָהּ שֶׁל שְׁאֵרִית הַיּוֹם,
רַק אוֹר הַבֹּקֶר הַקָּדוּם, זֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁטֶּה,
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ נוֹטֶלֶת.
237. | אודי שרבני
מִמְּעִי הַדָּג קָרָאתִי אֶת נַפְשִׁי,
מִתּוֹךְ הַלִּוְיָתָן, מִתּוֹךְ מַתְּנַת הָאֵל.
עַל מִפְתַּן לָשׁוֹן בִּקַּשְׁתִּי אֶת דִּינִי,
מַחְשְׁבוֹתַי שִׁנֵּי חָלָב,
מִתְחָרֵט עַל מַעֲשִׂים.
וּמַה בַּחוּץ?
גַּם בַּשֶּׁמֶץ יֵשׁ תִּקְוָה.
לְהֵאָבֵד בְּתוֹךְ הַהֲמוֹנִים
בֵּין מַיִם רְדוּדִים לָעֲמֻקִּים
וּבַחֲזָרָה –
הַסַּכָּנָה בָּרְדוּדִים.
הַיּוֹם אֶקְפֹּץ אֶת קְפִיצַת הָאֱמוּנָה
וְאֵין אִתִּי חוֹנֵךְ, לְבַד אֲנִי
זֶה רַק אֲנִי –
עִם הַוִּתּוּר הָאֵינְסוֹפִי.
עַכְשָׁו נִדְרָשׁ וִתּוּר.
זֶהוּ זְמַן וִתּוּר.
קְפִיצַת הָאֱמוּנָה
אֶל הַוִּתּוּר הָאֵינְסוֹפִי.
הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמּוּנֶפֶת
גְּרוֹנוֹת שֶׁל תּוֹדָעָה
הַהִתְגַּלּוּת וַחֲצִיַּת הַסַּף
עַל מִפְתַּן הַיְצִיאָה.
וְאָז הַכַּפָּרָה, אֶל הַכַּפָּרָה.
קְפִיצַת הָאֱמוּנָה, הַוִּתּוּר הָאֵינְסוֹפִי
קְפִיצַת הָאֱמוּנָה, הַוִּתּוּר
הָאֵינְסוֹפִי.
