המחזה "החולה ההודי" מאת רשף לוי, שנכתב לפני 20 שנה ועולה בימים אלה בהפקה חדשה בקאמרי, הוא סיפורם של שני אחים למחצה שאין ביניהם קשר רוב שנות חייהם. הקשר מתחדש כשהאח הצעיר, שגב (עידו טאקו), מאתר את אחיו הגדול, אבשלום (תום אבני), כדי להודיע לו שאביהם חולה במחלה קשה וימיו ספורים. אבשלום, שמנוכר לאביו, לאשתו השנייה ולבנם, מסרב לשתף פעולה, עד ששגב מצליח לקלף ממנו שכבות, לחשוף את הסוד שבמרכז הנתק ולהוציא ממנו את החום המשפחתי.
המחזה מבוסס על אלמנטים ביוגרפיים, ומי שמכיר את עבודותיו של לוי יזהה בו הרבה מהמוכר והאהוב: הסלון המשפחתי הישן, ההורה החולה, תחושת המחויבות המשפחתית וכמובן ההומור השנון. כדי לעמוד בכאב הרב שמציף את המחזה, רגעי ההומור הם כמו קרש הצלה, ואין ברירה אלא לצחוק כשהאב (מוטי כץ) חושב ששגב הוא עזר ויצמן, לובש תחתונים ככובע, או כשדליה (אשתו של האב ואמו של שגב, בגילומה של שרה פון שוורצה) ממציאה בטעות מתכון חדש לעוגה עם פטריות.
1 צפייה בגלריה
(טאקו )מימין( ואבני ב"החולה ההודי". הקשר שנרקם בין האחים מרגש מאוד | צילום: רדי רובינשטיין)
קשה לא להתרגש מהמחזה, אבל בהפקה הנוכחית, שביים אמיר י' וולף, משהו לא עובר חלק בגרון. השחקנים, שכולם מצוינים בפני עצמם, מתקשים להיטמע באופן אמין בדמויותיהם. טאקו לעיתים מדקלם את הפאנצ'ים יותר משהוא משחק אותם. אבני מרשים, אך התפרצויות הזעם שלו מגיעות מהר מדי ולכן לא פרופורציונליות.
הקפיצות בזמן במחזה לא מסייעות לשחקנים לבנות את הדמויות שלהם כמו שצריך. המעבר מאויבים לאחים מתרחש מהר מדי. במיוחד מפריע הקונספט החוזר שבו אבשלום פונה לקהל ומסביר שחלף זמן, ומתאר מה קרה בינתיים. ולצד כל אלה, אי-אפשר להתווכח עם זה שהקשר הנרקם בין האחים מרגש מאוד. בסופו של דבר, ההצגה מצליחה לשמור על איזון בין הומור לכאב, גם כשהדרך לשם אינה תמיד מדויקת. זו הצגה שיש בה פגמים, אבל גם הרבה לב.
הביקורת המלאה – בערוץ התרבות של ynet
