חופה שקטה // איתן פריאר-דרור } אפרסמון } 220 עמ'
בארץ יוצאים מאות רבות של ספרי סיפורת בשנה. בצד התלונה שנשמעת ברמה על ירידת היקפי הקריאה, לא תמיד נשמעת טענה נוספת, המקיימת עם הראשונה קשרים דיאלקטיים: עליית הכמות של הספרים הרואים אור (בעיקר בגלל מדיניות של פרסום ספרים על חשבון המחברים בהוצאות רבות). זו הדיאלקטיקה: כיוון שרואים אור ספרים רבים, מתפרס ציבור הקוראים הכללי (שכמּוּתו אכן יורדת), כמו גם ציבור המבקרים, על פני מספר גדול יותר של ספרים, כך שנדיר שספר מסוים זוכה למסה קריטית של קוראים ומבקרים שמתייחסים אליו; שמכוחה הספר מתבלט עוד יותר והופך לתופעה ספרותית; שמכוחה חוזרת הספרות בכללה לקבל מקום מרכזי בתרבות, בהציגה ספר שיש עליו "דיבור".
עמדתי לגבי המציאות העכשווית אינה חד-משמעית. ההתרשמות שלי היא שרמת הספרים הרואים אור בארץ, כולל בהוצאות שמחברים משלמים להן, ככלל לא רעה; אם כי לא נתקלתי בספר מופתי כבר שנים ארוכות. עם זאת, ראוי שהקורא יידע אם הספר שהוא קורא ראה אור במימון המחבר או לא. כמו כן, יש לתת את הדעת על ההטיה המעמדית של המודל החדש. ולבסוף, רבים הספרים המשוועים להתייחסות ביקורתית, וכל ספר שזוכה לכך — והסיבות לכך שספר זוכה לביקורת אינן קונספירטיביות בהכרח, בהן: הסופר זכה לבולטות מסוג כלשהו בעבר; נושא הספר נראה קורץ; מקריות והימור מצד העורך/המבקר שבאותו שבוע ניצבו לפניו ארבע אפשרויות מקבילות — ההתייחסות אליו באה על חשבון אחרים.
הקדמתי את כל זה גם כי חשוב להבין את המצב לאשורו, וגם כי הספר שקראתי השבוע הכעיס אותי, במיוחד בגלל הרקע שהצגתי, זה הנוגע לריבוי הספרים והתחרות על תשומת הלב הציבורית והביקורתית. איתן פריאר-דרור זכה ב-2016 בפרס ספיר לספר ביכורים. זו הייתה סיבה מרכזית לכך שהעורך שלי ואני בחרנו בספרו החדש לביקורת השבוע. אבל 'חופה שקטה' הינו יצירה דלה ובעיקר מאולצת. קשה לזהות דחף אמיתי לומר משהו חשוב או חדש מאחוריה. במקרים כאלה הקריאה הופכת למאולצת אף היא, איטית ונשרכת. בניגוד לבדיחה של וודי אלן מ'אנני הול' (על החיים כארוחה שבה המנות גרועות וגם קטנות), בספרות שאין מאחוריה תשוקה ומבט רענן, האוכל לא טוב והמנות ענקיות ונלעסות באיטיות.
הנושא של הספר הוא הזנות היהודית בדרום אמריקה. אותן נערות ונשים צעירות שהובאו שמה ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בדרכי הונאה ואלימות. אם הנושא נשמע לכם מוכר, אתם צודקים. העיתונות עוסקת בו מדי כמה שנים, ולפני כ-20 שנה התפרסם גל קטן של ספרים בעברית בנושא. בהם 'מעשה בטבעת' של אילן שיינפלד (שהיה רב-מכר) ו'בגופן ובנפשן: סיפורן הטרגי של שלוש נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה' של איזבל וינסנט (שפריאר-דרור מודה לה ב"תודות"). מדוע הסיפור הזה מושך תשומת לב, אתמה? מה בכלל יכול למשוך בסיפור שיש לו בסיס ארוטי מובהק, אבל אליבי מושלם בדמות גינוי מוסרי, מלווה בציפוי מבריק של תשוקת ידע טהורה כביכול ל"היסטוריה"?
אבל שמא באמת יש לסופר מה לחדש בנושא? הבה ניטול הספר ונראה. והנה, הספר הזה, כמו אותן אריזות אינסופיות של מתנות זערוריות, מלא בעטיפות ריקות. שליש ראשון עוסק באיזו איזבלה מריו דה ז'נרו, כנראה בסוף המאה ה-20, שחולפת ליד בית הקברות שהקימו לעצמן הזונות וחושבת שראתה שם מעשה פשע. אנו לומדים מעט מאוד עליה ועל חקירת המשטרה שנפתחת בגינה. הכל דליל והופ! אנחנו בשליש השני. ג'ולי וארתור הם זוג זקנים תל-אביבים אוהבים שיחסיהם המתוקים מתוארים במתקתקות. אבל מה הקשר לנושא הספר? אה! לג'ולי הייתה דודה שאמרו שנעלמה בדרום אמריקה. וכך, אנחנו מגיעים לבסוף למתנה עצמה, ובה מסופר סיפורה הגנרי והלא-מחדש של אסתרה, הדודה שנלקחה לזנות.
לאורך כל הספר מוחש שהסופר נחוש למלא ולנפח אותו בעוד ועוד עטיפות: מתוארים חלומות; ממלאים דף לבן שלם בכמה שירים ליריים קצרים; מצטטים פסוקים ואמרות חז"ל ושלום עליכם ולעיתים כמה וכמה פעמים. מוזכר שטפן צווייג שאסתרה פגשה! אבל בעצם לא ("באמת? אסתרה פגשה את שטפן צווייג? לא, עד ששטפן צווייג הגיע לברזיל אסתרה כבר לא עבדה ברחובות"). "מורווחות" שורות גם באופנים הבאים: "'מה זה?' [...] בעלת הבית עשתה תנועה עם היד, מסמנת שהיא צריכה עוד רגע עם מה שיש לה בפה" (ספוילר: היא תסיים לאכול ואז תדבר! אבל היי, הרווחנו שורה!). "אחר כך נסעו בשתיקה. אדייק, לא לגמרי בשתיקה, כי איזבלה לא חדלה לפטפט על חששות ופלאות, כל זה בלחישה אבל מספיק בקול שהשוטרים ישמעו" (אז לא בשתיקה, אבל הרווחנו שורה עם "הדיוק"!). התערבות "פיוטית" ו"אירונית", לא נצרכת ולא ברורה ומנייריסטית של המספר: "ג'ולי וארתור לא יכולים לשמוע את המהומה המתחוללת על הפיקוס, אילו היו מסתכלים החוצה, היו מגלים שהדרורים נלחמים במלוא גרונם בעורבני החושק בביצה שיש להם בקן".
מה מביא כותב אינטליגנטי ורחב אופקים לכתיבת ספר מאולץ ודל כזה? החובה התרבותית העכשווית לעשות ספרים הרבה, הצורך הנואש לפרסם ויהי מה. •
