הכלים מונחים על לוח השחמט של "בוגוניה" עוד לפני הקרדיטים עם שלוש דמויות ברורות: צעיר חובב תיאוריות קונספירציה (ג'סי פלמונס); בן דודו השמן והאהבל שנגרר אחריו (איידן דלביס); ומנכ"לית של חברת תרופות (אמה סטון), קלישאה של "אישה מעוררת השראה" אכזרית וחסרת רחמים, שמשרדה מלא בתמונות שלה עם שועי עולם כמו מישל אובמה. הגברים משוכנעים שסטון היא חייזרית חורשת רעה, ועל הדקות הראשונות חוטפים אותה, מגלחים את שיערה ודורשים פגישה עם מלך החייזרים.
הקומדיה השחורה החדשה שביים הבמאי היווני האהוב מאוד בהוליווד, יורגוס לנתימוס (שסרטו "מסכנים שכאלה" זיכה את סטון באוסקר שני), נראית לעיתים כמו בדיחה אחת גדולה על תופעת ה"אינסלים" שמשיקה לטראמפיזם בארצות-הברית. הכוונה לגברים צעירים, זועמים ובודדים, שהתייאשו מהאפשרות לקיים קשרים אנושיים, בעיקר עם נשים, ונעשים אגרסיביים ומשיחיים ברשת ואז במציאות. סטון, אם תרצו, היא התגלמות תרבות ה"ווק" בעיניהם: נשית, תאגידית, צבועה וכאילו שפויה. לרגעים מזכיר הסרט קצת את "ג'וקר", שעסק בנושאים דומים, אלא שהסרט ההוא – מוזר להגיד זאת – היה מעודן יחסית ל"בוגוניה" ועורר הזדהות עם גיבורו הלוזר (חואקין פיניקס). כאן יש נטו לעג, מיזנטרופיה.
העובדה שסרט הוא לעגני לא אומרת שהוא לא טוב. רוב הסרט – שעתיים שעוברות ביעף – הוא בעצם דרמה קאמרית, כמעט תיאטרלית, על שלושה אנשים ספק-שפויים בחדר אחד, בתוספת קצת סאדיזם ועינויים. לרגעים הוא מזכיר את סרט האימה הישראלי "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו, שהיה טוב ממנו. סטון היא אולי לא אוהדת ישראל גדולה, אבל כשחקנית היא מהגדולות בדורנו. גם פלמונס, הפחות מוכר ממנה, מצוין. שניהם מצליחים לעורר ניצוצות ולהפוך את הדמויות השטוחות לבשר ודם – ויש הרבה דם בסרט.
"בוגוניה" הוא לא סרט מקורי במיוחד: סגנונו של לנתימוס – עדשות רחבות, מוזיקה חגיגית אך צורמת – מזוהה מקילומטרים, והסרט הוא בכלל רימייק לסרט קוריאני מ-2003 – אבל כמעשייה מושקעת ומבוצעת לעילא על האבסורדים של עולמנו הנוכחי, הוא עובד, ובדרכו שונאת האדם, מאוד מבדר.
