1. אדם אינו מת אלא לאשתו ולילדיו. כך בתלמוד הבבלי מתואר הקשר העמוק בין הזוגות והמשפחה הגרעינית שיצרנו. הקשר העמוק ביותר ואולי אף החזק ביותר הוא בין אדם לזוגתו ולילדיו (וכמובן בהיפוך, בעלה וילדיה). אבא שלי שנפטר לפני שנים רבות היה איש אהוב, מוקף חברים שעטפו אותו, אהבו והעריצו אותו ואני בטוחה שהוא חסר להם. אפילו מאוד. אבל את הכאב על לכתו לפני 26 שנים נושאים בעיקר אנחנו – אחי, אחותי ואמי.
חיינו השתנו לבלי הכר, המסלול הוסת מהמסילה ומסילה אחרת החלה עבורנו.
לפני שנה הופעתי בהרצליה והגיעו לשם חברים של אבי ז"ל. הופתעתי. יכול להיות שכל הזמן הזה הם חיו חיים אחרים שלא הייתי חלק מהם? איזה מוזר. אנשים שבתור ילדה ראיתי מדי סופ"ש וחג, עכשיו אני רואה אותם חיים, עם נכדים, מספרים על הפנסיה, על הטיול לסקנדינביה. איזה כיף להם, אני חושבת לעצמי. החיים ממשיכים – זה כוחם.
לחיים יש עוצמה משלהם, אבל בשבילנו החיים הפכו אחרים. זה האובדן, המעגלים והאדוות טבעם להיעלם אט־אט. זו לא ביקורת, אלו פשוט החיים. גם הלאומיים.
2. כשראיתי את הכתבה על יובל רבין השבוע, ראיון לציון 30 שנים לרצח המתועב, ראיתי שם את ההלם הציבורי שהיה באותם ימים, הכאב והקרע וכל השנים הבאות ומה שקרה בהן. אבל נזכרתי פתאום בהם. בילדים שלו, במשפחה עצמה.
במקרה של האבל הזה כל המדינה עלתה על מסילה אחרת, המסילה הקודמת נשכחה, אולי כבר לא קיימת אלא בזיכרון רחוק של אנשים, שמנהלים אינספור שיחות על מה היה אילו...
3. ובשבוע הזה, שבו מתאחדים ה"מה אם..." הפרטי עם ה"מה אם..." הלאומי, אנחנו עוברים עוד שבוע חדשותי מטורף, שבכל מקום אחר היה מספיק לחדשות של 20 שנים לפחות. ופתאום מכל סרטוני העבר והראיונות ניבטת איזו נוסטלגיה. לא רק לרבין עצמו, האיש, אלא נוסטלגיה וגעגוע לערכים.
בשבוע של התפרקות ערכית טוטאלית, רסיסי רסיסים של ערכים שבורים על הרצפה נדחסים בין כותרות העיתון או פוסט ברשת. מחכים שנדליק להם נר. שניזכר. לא רק לאלה שהיו הקרובים ביותר, אלא גם לנו. חבר אתה חסר.
