פחות משישה חודשים עברו מאז סגר בית החולים רמב"ם את שערי מתקן האשפוז התת-קרקעי שלו לשעת חירום והחזיר את מטופליו למחלקות שיש בהן אור שמש ואוויר טרי. בינתיים, רוחות המלחמה שבו לנשוב – ובית החולים הגדול בצפון עלול לרדת שוב אל מתחת לקרקע. הפעם בלי המנהל שניצח על המבצע הזה בשלוש הפעמים הקודמות, פרופ' מיקי הלברטל, שיצא בסוף השבוע שעבר לגמלאות. הוא אמנם לא יהיה שם כדי לנצח על ההפקה המטורפת הזאת, אבל בטוח שהעבודה הטובה תימשך גם בלעדיו. "אנחנו מוכנים לכל תרחיש, כולל ברגע זה ממש", הוא אומר ל"7 ימים" בראיון פרישה, "אבל גם אם חיזבאללה יתקוף שוב, אני לא בטוח שזה מה שהייתי עושה".
למה?
"בית החולים התת-קרקעי נועד למתארים קיצוניים. אם יש טילים על האזור בכל ארבע דקות במשך תקופה ארוכה, כמובן שהתעדוף הוא בטיחות, אבל עם זאת, צריך להבין שהמתקן לא עומד בקריטריונים של רפואה עכשווית, מעצם העובדה שהוא פועל ב'אופן-ספייס'. הכל פתוח שם, יש צפיפות גדולה, התאורה פועלת 24 שעות, אנשים באים לבקר את החולים בבית החולים – ולא השתלטנו על המבקרים. כל הדברים האלה הם החסרונות של המקום הזה. יש להם משמעות וצריך לקחת אותם בחשבון כששוקלים לפתוח אותו. אבל במתאר הנכון, אנחנו יכולים לתפקד שם עד אינסוף".
המתאר הנכון הגיע מוקדם מהצפוי, ביוני השנה. איום הטילים הכבדים מאיראן, שזרו הרס חסר תקדים, הוריד את רמב"ם אל מתחת לאדמה בתוך 16 שעות בלבד. מאות חיילים מפיקוד העורף ומבסיס חיל הים הסמוך התגייסו למשימה שאליה נערך בית החולים כבר שנים. בזמן שבתי חולים ברחבי הארץ נאלצו לשלוח לבתיהם אלפי חולים שלא היה עבורם מחסה ממוגן, ברמב"ם נבנו מקלחות, ושונעו בדחיפות מכונות הנשמה ודיאליזה אל מה שזכה בתואר המפוקפק "בית החולים הממוגן הגדול ביותר בעולם". בהמשך נקלטו במקום גם מאות חולים מבתי חולים נוספים ברחבי הארץ.
זו הייתה הפעם השלישית שבית החולים עבר לפעילות תת-קרקעית. הפעם הראשונה הייתה בקורונה, והשנייה במלחמה הנוכחית, בעקבות הנחיה של פיקוד העורף שהתקבלה זמן קצר אחרי חיסול צמרת חיזבאללה. לפי הלברטל, ההחלטה אז הייתה שגויה.
"בשבת בערב אמרו לי 'אתה צריך לרדת למטה', אמרתי להם שאין שום סיבה. ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, לא הייתה לנו כיפת ברזל והיום יש לא מעט אמצעי מיגון. למתקן התת-קרקעי אין תחליף, אבל אם מפעילים אותו שלא לצורך גורמים לפגיעה משמעותית באיכות הטיפול", הוא מסביר. "הסיכון שטיל יפגע בבית החולים הוא קטן. לעומת זאת, ירידה לבית החולים התת-קרקעי, יש בה 100 אחוז פגיעה בטיפול".
ובכל זאת ירדתם.
"התווכחתי ככל יכולתי, אבל יש רגע שבו אתה נאלץ לקבל את ההיררכיה. מי שנתן את ההוראה היה אלוף פיקוד העורף באותו הזמן (רפי מילוא - ש”ר). שנה שלמה ניסיתי להביא אותו לפה כדי שיראה את המקום ויבין את היתרונות והחסרונות שלו – ללא הצלחה. כשהוא הגיע בסופו של דבר, אחרי שכבר היינו למטה, הוא אמר לי 'עשיתי טעות שלא באתי לפה קודם ושלא דיברתי איתך אישית בנושא הזה'".
הוויכוח הזה הפך לנחלת העבר כשנחתו כאן הטילים מאיראן. "הבנו ששם הבעיה היא לא בפגיעה ישירה או ברסיסים, אלא בגל ההדף שעשה את מרבית הנזק ואת רוב הפגיעות בגוף. לאנשים שנהרגו במקלטים לא הייתה שריטה אחת, הם מתו מההדף".
עם ההבנה הזו, החליט הלברטל לשנות את מדיניות ההתגוננות של בית החולים על דעת עצמו. "ישבנו בישיבת הנהלה ושאלו אותי אם סוגרים את דלתות ההדף ואמרתי לא, כי המטרה של הדלתות האלה היא בעיקר להגן במקרה של מלחמה לא קונבנציונלית. איך שהמשפט הזה יצא לי מהפה קלטתי שאני מדבר שטויות. אספנו את כולם ושינינו את כל מדיניות המיגון של בית החולים. יש לנו בין 70 ל-80 דלתות הדף ובכל משמרת הייתה רשימה שמית מי אחראי לסגור כל דלת".
ההחלטה על הקמת בית החולים התת-קרקעי התקבלה במלחמת לבנון השנייה, אז שוגרו מאות טילים ורקטות לצפון הארץ, חלקם נפלו בסמיכות לבית החולים. ההבנה שמהמדינה לא תצמח ישועה בתחום המיגון הביאה לבניית המתקן הייחודי הזה, בעלות של 435 מיליון שקלים, רובם הגיעו מתרומות ומהלוואת ענק שבית החולים משלם עד היום.
"אחרי המלחמה קיבלנו החלטה שהדבר הזה לא יקרה שוב, ובניגוד לכל המערכת, כולל הגורמים הבכירים ביותר שאמרו לנו 'אל תמגנו את עצמכם לדעת' וסירבו לקחת חלק בפרויקט הזה, הקמנו את בית החולים הממוגן ושיכללנו אותו עד קצה גבול היכולת", מספר הלברטל. "המדינה נתנה רק 30 אחוזים מהתקציב. קודמי בתפקיד, פרופ' רפי ביאר, ואני, התרוצצנו בכל העולם להשיג כספים כדי שהדבר הזה יקרה".
הסירוב העיקש של המדינה להקצות את הסכומים הנדרשים למיגון בתי החולים לא השתנה גם היום. בבית החולים סורוקה, שנפגע מטיל איראני, התחננו במשך חמישה חודשים עד שקיבלו מהמדינה שליש מהעלות המשוערת של הבניין הממוגן שהם רוצים לבנות. כמו ברמב"ם, גם אותם שלחו לקושש עבורו תרומות.
זה סביר שהמדינה שולחת אותך לנדבנים כדי לממן פרויקט לאומי חיוני כמו מיגון בית חולים?
"בעולם אידיאלי זו הייתה צריכה להיות בעיה של המדינה. אם מדינת ישראל מגדירה את הזכות לבריאות כזכות בסיסית, תפקידה לתת לנו את הפתרונות. הייתי יכול לשבת פה בכיסא ולומר 'לא נותנים לי', אבל מלבכות לא קורה כלום. החלטנו לא לעסוק בבעיות אלא בפתרונות, והפתרון הוא להביא משאבים".
3 צפייה בגלריה
בית החולים התת־קרקעי של רמב"ם. "בעולם אידיאלי המיגון זאת בעיה של המדינה" | צילום: גיל נחושתן
מה היית מייעץ היום למנהל בית חולים ששואל מה הוא עושה בנושא המיגון?
"אם עימות צבאי נמצא גבוה בניהול הסיכונים שלך, אתה מחויב למצוא לזה פתרון. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך".
× × ×
רמב"ם הוא יצור כלאיים. מצד אחד בית החולים השלישי בגודלו, אחד משבעה מרכזי-על בתחום הטראומה. מצד שני, גם הוא סובל מתחלואי הפריפריה. הרופאים הטובים לא ממהרים לבוא לעבוד בו, והתורמים מעדיפים לראות את שמם מרוח באותיות זהב על בנייני אשפוז בתל-אביב.
דוח “שוויוניות בבריאות 2023” של משרד הבריאות, שפורסם ביוני 2025, חושף פערים משמעותיים ברמת שירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה. תושבי הערים הגדולות והמרכז נהנים משירותי רפואה טובים יותר מתושבי הצפון והדרום, שמספר המיטות אצלם נמוך יותר והצוות קטן יותר. בהתאם, תוחלת החיים בדרום ובצפון נמוכה יותר מאשר במרכז. כשתקציב הבריאות מצטמק אי-אפשר לתקן את העוולות האלה – והפערים רק הולכים וגדלים.
"אי-אפשר לתת שירותי בריאות כפי שאנחנו מצפים לקבל במדינת ישראל, כשההוצאה הלאומית לבריאות היא 7.5 אחוז מהתמ"ג. זה לא סביר ולא תקין", אומר הלברטל. "המערכת מסתמכת על אנשי השטח שמחזיקים את המערכת עובדת, אולי אפילו קצת בניצול. גם אנחנו המנהלים צריכים להיות מחויבים לדבר הזה ולהתנהל נכון מבחינה כלכלית.
"הבעיה הקשה של מערכת הבריאות היא היצע וביקוש. ברגע שהביקוש גדול פי כמה מההיצע – לא משנה מה תעשה כדי לצמצם אותו, זה לא יעבוד. חייבים להכניס עוד רופאים למערכת. המצב כרגע בלתי נסבל מהבחינה הזו. בכל מדינת ישראל יש 65 רופאי קרינה, אבל לא יכול להיות מצב שמחר בבוקר אני סוגר את יחידת הקרינה שלי. זה מעלה את המשכורת של הרופאים למספרים שאני לא תמיד מסוגל או רוצה לתת, אבל אין לי ברירה".
שנתיים של מצב מלחמה לא בדיוק שיפרו את המצב הכלכלי של בתי החולים, ולפי הלברטל עדיין לא נסגר איך יפוצו. "באירוע עצמו אומרים לנו 'אל תדאגו, יהיה בסדר', ואנחנו ממשיכים עם סכין בין השיניים, מנסים לעשות הכי טוב. ואז האירוע מסתיים ואתה שוב נדפק.
“רמב”ם נפגע פחות, כי אנחנו המשכנו בפעילות. אבל חבריי מבתי חולים אחרים, שאמרו להם ‘נשפה אתכם והכל יילקח בחשבון’, מתרוצצים עכשיו כמו קבצנים. התמונה הזאת חוזרת על עצמה כל פעם. יש עכשיו חמישה בתי חולים שמנוהלים מרחוק ולא יכולים לעשות שום דבר בעקבות המצב הכלכלי של השנתיים האחרונות. הקפיאו להם את כל תקציבי הפיתוח. אם הם רוצים להעסיק מזכירה הם צריכים לקבל אישור מהאוצר”.
להבדיל מבתי החולים האחרים, שנדרשו לסירוגין לבטל את הפעילות הלא-דחופה – מה שגרם לנזק כלכלי אדיר ופגיעה במטופלים, ברמב"ם נמשכה הפעילות כמעט כרגיל. "ההחלטה להפסיק את השירותים האמבולטוריים במערכת הבריאות הייתה בעייתית ביותר. אם זה היה אירוע כמו ששת הימים, שבוע-שבוע וחצי, יאללה, בסדר. אבל לאירוע שנמשך שנה וחצי יש משמעות מאוד גדולה להרבה מאוד מטופלים”.
ואיפה משרד הבריאות בסיפור הזה?
"האדמיניסטריון הולך ודועך בשנים האחרונות. משרד הבריאות בינוני ברמות. אין אווירה פתוחה של חשיבה יוצרת, כולם יס-מנים וטוכעס-לייקרים, שצריכים להתיישר לפני המדיניות. מי שמדבר אחרת מורידים לו את הראש. יש נתק גדול בין המשרד לשטח. לא רק שהם לא עוזרים, בדרך כלל הם מפריעים".
× × ×
את המידע הראשוני בבוקר 7 באוקטובר הלברטל קיבל ממקור לא צפוי. "התעוררתי מטלפון מהבן שלי גיא, שגר בקנדה. אמרתי לו 'חג, נפלת על הראש'. הוא אמר 'תפתח טלוויזיה'. כשראו את הטנדר הראשון של המחבלים בשדרות, הזעקתי את כל הנהלת בית החולים ואמרתי להם 'כולם מתייצבים, אנחנו במלחמה'". כל אנשי הצוות התגייסו אל המשימה, במערכת שכבר שנים מתנהלת בתנאים של מחסור בכוח אדם, ולעתים גם בציוד.
המדינה עשתה מספיק במהלך המלחמה כדי לעזור לבתי החולים והצוותים הרפואיים, או שכרגיל, סמכו על המערכת שתסתדר בכוחות עצמה?
"ציוד לא היה חסר לנו בכלל, אבל העומס על המטפלים היה מאתגר מאוד, אפילו יותר מבקורונה. הרבה מההצלחה שלנו בתקופה הזו היא בזכות הנחישות והאלתור של הצוות. בתוך ימים, גייסו מאה ומשהו רופאים מבית החולים לשורות הצבא, מה שחייב אותנו לעשות הרבה מאוד התאמות".
כשעלה הרעיון להביא רופאים מתנדבים מחו"ל, הלברטל התנגד לו בחריפות. "חשבתי שאי-אפשר לקחת רופא מארצות-הברית, לא ישראלי, ולהביא אותו למערכות שלנו מעכשיו לעכשיו בזמן של כאוס. בתוך זמן קצר הבנתי שטעיתי בגדול. הגיעו כמויות של רופאים, שלא בהכרח קשורים למלחמה, כמו אונקולוגים, אנשים מהטופ של המקצוע. יש לי תמונה של טיפול בפצוע שרואים בה רופא טראומה של רמב"ם, מרדים מניו-ג'רזי וכירורג מסאו-פאולו עובדים ביחד. זה קרה לכל אורך המלחמה, שנה וחצי. מי שנשאר פה הרוויח, כי הם לימדו הרבה".
בזמן שהחולים המשיכו להגיע לרמב"ם, דווקא החיילים שנפצעו בשדה הקרב הגיעו פחות. לכל אורך העימות בצפון, ולמעשה במלחמה כולה, נאבק הלברטל ללא הצלחה בהנחיית משרד הביטחון וצה"ל להעביר חיילים שנפצעו בלבנון לבתי חולים במרכז. "לא ישנתי לילות בגלל הדבר הזה, הרגשתי שפוגעים בחיילים שלנו", הוא אומר בזעם. "זו שערורייה שנבעה בעיקר מניהול לקוי של משרד הבריאות, שהצבא השתלט עליו. בגלל 7 באוקטובר והפינוי ההמוני לסורוקה וברזילי מהלכים עלינו אימים שיכול להיות אירוע גדול כזה או אחר, וצריך לשמור את בתי החולים שקרובים לחזית פנויים. אין לזה קשר למציאות. רוב האירועים מסתכמים במספר דו-ספרתי נמוך של נפגעים, לא יותר מזה".
בדרום זה עבד מצוין, חיילים שנפצעו ברצועת עזה הגיעו לבתי חולים במרכז בתוך פחות משעה.
"האפשרות להיכנס לעזה במסוק טובה, לכן היו מצבים שבתוך 40-50 דקות מרגע הפציעה הפצוע כבר מגיע לבית החולים. כאן מדובר באירוע אחר לגמרי, מפני שמאוד מורכב להכניס מסוק ללבנון. רמת האיום שם פי כמה יותר גבוהה וזמן הפינוי ארוך משמעותית. אם כבר היה מסוק, זמן הפינוי אליו היה שעה וחצי-שעתיים, ואז הטסה למרכז של עוד חצי שעה, במחשבה שצריך לשמור את רמב"ם פנוי, לא ברור למה.
"אמרתי להם, ‘אני מתחייב שבכל רגע נתון שרמב"ם לא יהיה מסוגל לטפל בפצועים אני אתריע על זה’, אבל הם עשו בדיוק ההפך. היו לי אלף התכסחויות על זה עם משה בר סימן טוב (מנכ"ל משרד הבריאות – ש"ר). צעקתי בכל מקום, אבל לא היה לזה שום אימפקט. כתבתי מכתב לרמטכ"ל בנושא הזה, ובסוף נמנעתי מלשלוח אותו, כי הרגשתי שברמה האתית אני לא יכול לגרום למצב שבו הורים לחיילים שנפגעו יחשבו שלא עשו הכל על מנת לטפל בהם".
גם לצוותים זה לא פשוט, שמוקד העבודה, הטיפול בחיילים שנפצעו בשדה הקרב, הופקע מהם.
"זה קרה כל הזמן. היו מודיעים שיש אירוע בצפון ומכניסים אותנו לכוננות. היינו מוציאים אמבולנסים, מחכים שעה-שעה וחצי עם כל הצוותים בחדר מיון, ורואים את המסוק חולף מעלינו. הם בחרו להעביר את האחריות לרופאים על המסוק, שהם צעירים מאוד ולא תמיד מספיק מנוסים. אמרו להם 'אם הפצוע לא מסתדר, תנחת ברמב"ם, אבל תצטרך להסביר את זה'. אני מכיר היטב את העבודה הלחוצה בתוך מסוק, עשיתי את זה 40 שנה. עד שאתה מבין מי נגד מי כבר עברו עשר דקות ואתה בדרך למרכז. היה לזה מחיר כבד".
3 צפייה בגלריה
פינוי מוסק של לוחמים פצועים. "עד שאתה מבין מי נגד מי כבר עברו עשר דקות ואתה בדרך למרכז" | צילום: אפי שריר
× × ×
השנים האחרונות זימנו להלברטל סדרה אינסופית של אתגרים ניהוליים, בראשם המצב הכלכלי הרעוע שבו קיבל לידיו את בית החולים. "התקציב השוטף היום מאוזן לחלוטין, אבל לאורך השנים היינו בפער גדול. הרבה מהמנכ"לים של משרד הבריאות, כמו מוטק'ה שני ורוני גמזו, היו קשורים לבתי חולים אחרים ודאגו שכל מיני כספים, אפילו מתורמים, יגיעו לבתי החולים שלהם. גם להביא תורמים לרמב"ם זה דורש להוציא מישהו מהבועה, רוב התורמים שמגיעים לארץ עוצרים או בתל-אביב או בירושלים".
בפברואר 2020 נחשף ב"7 ימים" שבשנים 2016-2017 טיפל בית החולים בחולי סרטן בתרופות כימותרפיות ישנות שפג תוקפן. המחדל התרחש במעבדה הציטוטוקסית במרכז האונקולוגי החדש בבית החולים, שאחראית על הכנת התרופות לחולים. על פי עדויות עובדים במקום, מלאי התרופות נוהל באי-סדר, תרופות הורכבו שלא לפי הנהלים וחפיסות שפג תוקפן ונועדו להשמדה נעלמו.
בית החולים עדיין מתמודד עם השלכות הפרשה, בהן סדרת תביעות גדולה, ואף שילם במסגרת הסדר פשרה 16 מיליון שקלים לחולים שטופלו בו בתרופות אונקולוגיות באותן השנים. הלברטל, באופן חריג מהמקובל, נטל מיד אחריות מלאה על האירוע. "בשביל מה אנחנו יושבים בכיסאות האלה, אם לא כדי לקחת אחריות?" הוא תוהה, "אי-אפשר לברוח מזה, אני לא מאמין בזה. עם זאת, אני סבור שיש פער גדול בין העובדה שזה קרה לאפשרות שחולים ניזוקו מזה. משרד הבריאות והפרקליטות בחרו להגיע להסכם. אני חשבתי שצריך להתווכח על זה".
אחד האתגרים הגדולים של השנים האחרונות הוא שמירה על יחסי עבודה תקינים בין אלפי העובדים בבית החולים, 30 אחוז מהם מהמגזר הערבי. "היה מתח עוד לפני המלחמה", מתאר הלברטל, "פעלתי לקבוע חוקים פנימיים עם צוות בית החולים כדי ששום דבר מזה לא ייכנס פנימה. הכנסנו צוותי התערבות לתוך המחלקות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים שהסבירו שאם לא נשמור את המחלוקות בחוץ, החולים ייפגעו. כתבתי לעובדים שגם לביטוי ברשתות החברתיות, שהוא דבר לגיטימי, יש משמעות וכדאי להימנע ממנו. בסוף אנחנו צריכים לעבוד האחד עם השני".
פרופ’ הלברטל (67), נשוי ואב לארבעה, הוא מומחה ברפואת ילדים ובטיפול נמרץ ילדים. בשנת 2009 מונה כחבר בהנהלת בית החולים רמב”ם ובשבע השנים האחרונות ניהל אותו. את הפרידה מרמב”ם ציין, כהרגלו, בלי הרבה סנטימנטים. "קדנציות ניהוליות הן דבר טוב, ואני מאמין גדול בדוגמה אישית. קל מאוד להיגרר עוד ועוד, תמיד יש עוד משהו שרוצים להספיק, אבל צריך לשים גבול. הייתי מאושר כאן, כל יום שהגעתי לעבודה היה חגיגה".
אחרי 40 שנה במערכת הבריאות הציבורית בישראל, הוא מתכנן את עתידו המקצועי בעולם הרפואה הפרטי, לא לפני שישלים את הטיול הגדול של אחרי הצבא, שהחמיץ במרוץ אל הפסגה. "אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו, זה שתמיד רצתי. מאז שאני בהנהלת בית החולים הקפתי את העולם 30 פעם, אבל הקפדתי תמיד שהכל יהיה הכי מצומצם. טסתי בבוקר וחזרתי בערב. לא הייתי באף מקום באמת, אני רוצה להשלים את החסר".
חודשים ספורים אחרי הפרידה מהמוסד לו הקדיש את רוב הקריירה שלו, יגיע לסיומו גם הפרויקט האישי והקרוב ביותר לליבו – הקמת מחלקת שיקום ילדים ראשונה באזור הצפון. את הצורך במחלקה כזו הכיר מקרוב לפני שלושה עשורים, כשהתגורר עם משפחתו בקנדה לצורך השתלמות מקצועית. בתו הצעירה הדס, אז תינוקת בת שנה, נדרסה על ידי נהג שחצה את הצומת באדום וכמעט מתה. אחרי שיקום ממושך חזרה המשפחה לישראל.
בטקס שנערך בבית החולים לפני מספר שבועות, הקרין הלברטל סרטון שמתעד את שלבי השיקום שלה, מהרגע שנפגעה בתאונה והגיעה לבית החולים במצב קריטי ועד שהצליחה ללכת בכוחות עצמה. הדס, כיום בת 29, מתגוררת ביישוב כישורית בגליל, שמספק מגורים ותעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים.
"הדס הגיעה למה שהיא היום הרבה בזכות מרלין, אשתי", הוא מספר, "אחרי התאונה היא טופלה באחד המקומות הטובים ביותר בעולם לשיקום, והתחלנו להתלבט אם נכון לחזור. כשהגיעה ההצעה מרמב"ם הם התחייבו לבנות עבורה תוכנית שיקומית, וכך היה. אבל ברגע שהדס עזבה את האשפוז השיקום התפוגג. אז הבטחתי לעצמי שיהיה שיקום ילדים ברמב"ם. בכל הצפון, מרעננה צפונה, אין שירות כזה, רוב המשפחות פשוט מוותרות והילדים האלה לא ממצים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהמערכת לא מספקת להם פתרונות.
"עשינו הרבה עבודה בנושא, מצאנו רופאה מדהימה, קיבלתי תרומה מאוד מרשימה מקרן עזריאלי, וכבר פתחנו שיקום אמבולטורי לילדים. בחציון השני של 2026 תיפתח עבורם גם מחלקת שיקום באשפוז עם 14 מיטות. זה לא יענה על כל הצורך, אבל זה צעד בכיוון הנכון. מבחינתי יש בזה סיפוק אישי גדול, עשיתי את זה".
משרד הבריאות: "אמירות שגויות שיוצרות נזק מיותר"
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לראיון: "האמירות שמועלות על ידי מנהל רמב"ם לשעבר שגויות ויוצרות נזק ציבורי מיותר.
"החלטת משרד הבריאות וצה"ל בנוגע לאסטרטגיית הפינוי התקבלה לאחר דיונים מקצועיים מעמיקים ואושרה על ידי מומחים בלתי תלויים. עקרון היסוד היה ברור: פינוי מוסק מתבצע למרכז הארץ, על מנת לשמור מוכנות לאירועים רבי-נפגעים, אלא אם מצב הפצוע מחייב קיצור זמן טיסה, אז מופנה לבית החולים הקרוב ביותר. ואכן, חלק גדול מאוד מהפצועים הגיעו לרמב"ם, בהתאם להנחיות.
"כל פינוי תוחקר, הופקו מסקנות בהתאם, ובמבחן התוצאה - כלל הפצועים קיבלו טיפול מיטבי. לפיכך, ברור שטענותיו של פרופ’ הלברטל נעדרות כל בסיס.
"משרד הבריאות מודה לפרופ' הלברטל על שנות שירותו וימשיך לפעול עם מחליפתו והנהלת בית החולים להאצת קידום מהלכים חשובים לטובת בריאות תושבי הצפון".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "פצועים מהתמרון בלבנון פונו באופן המקצועי והמהיר ביותר, וחיילים במצבים מסכני חיים פונו לבתי חולים בצפון. אופן הפינוי נקבע בהתאם לאופי הפציעה, חומרתה ושיקולים מבצעיים נוספים. כל טענה אחרת היא שקרית ומשוללת מכל יסוד. זמן הפינוי הממוצע מלבנון עומד על כשעה - נתוני התמותה והפציעה בלחימה הינם הנמוכים ביותר ביחס למלחמות עבר. בנוסף, לאחר בדיקה מעמיקה, בית החולים רמב”ם הינו בית החולים שאליו פונו מספר הפצועים הגבוה ביותר מלבנון ביחס לבתי חולים אחרים ברחבי הארץ. “בהתאם להנחיות ההתגוננות הרשמיות של צה”ל באותה העת, נקבע כי בתי החולים יעברו לעבוד במרחבים הממוגנים ביותר. המרחב הממוגן ביותר ברמב”ם הינו בית החולים התת-קרקעי. ההנחיה נקבעה למען הגנה מיטבית עבור מטופלי, שוהי ועובדי בית החולים”.
