היום, יום שישי, אלוף (מיל') ניצן אלון מסיים את תפקידו כמפקד היחידה שהוקמה בתחילת המלחמה להשבתם של השבויים והנעדרים (שו"ן). אתמול סיים את תפקידו באותה יחידה אלוף (מיל') פולי מרדכי, חברו של אלון. שני האלופים השלימו זה את זה: אלון בקור הרוח שלו, בעיקשות השקטה של לוחם; מרדכי בהבנה שלו בעולם החמאסי, ביצירתיות, בתחכום, ברגש. מרדכי הקפיד ללכת במשרדי היחידה בבגדים אזרחיים – שכולם יבינו שמפקד עליה אלוף אחד.
נכון לכתיבת הטור הזה, נותרו שישה חללים שלא חזרו: הדר גולדין, דרור אור, רן גואילי, ליאור רודאיף, מני גודארד והעובד התאילנדי סותטיסאק רינטלאק. גולדין מוחזק ברפיח מאז 2014. יש תקווה, לא ודאית אבל מבוססת, שגופתו תוחזר בימים הקרובים.
אלון נפגש עם משפחות החללים, כל משפחה בנפרד, לפני שההודעה על פרישתו פורסמה ברבים. מרדכי נפגש עם אלה שהיה איתן בקשר. בתגובת המשפחות ניכר שילוב של הערכה עצומה לעבודת היחידה לצד חרדה וכעס על הפרישה. מאז ההודעה על הפסקת האש נכנסו המשפחות לחרדת נטישה, שהועצמה ברגע שכל החטופים החיים חזרו הביתה, וקיבלה משנה תוקף לאחר ההודעה על ההחלטה של אלון לסיים. חלק מהמשפחות הסיקו מעיתוי הפרישה שעד להשבת החלל האחרון עלול לעבור זמן רב – שבועות, חודשים, אולי נצח. החשש לגמרי ריאלי. אלון אמר להן, אני לא יודע כמה זמן יידרש, אבל אני יודע שאם אשאר, המצב לא ישתנה.
ניצן אלון והיחידה שלו ראויים למקום של כבוד בפנתיאון הלאומי. בשנתיים של עבודה ללא ליאות, 24/7, הם החזירו כמעט את כולם, חיים ומתים. המאבק שלהם התנהל מול אויב מר ומול מקבץ בעייתי של מדינות מתווכות ותוך התמודדות עם דרג מדיני שעיכב ומשך וסיכל עסקות. המלחמה נפתחה בהפקרה. היא לוותה בחשש גדול, מציאותי, שהפקרת החטופים תימשך. מעבר לממד האנושי, חטא ההפקרה מ-7 באוקטובר עלול היה להמשיך לכרסם במערכת הערכים של החברה הישראלית לדורי דורות. אלון וחבורת הפקודים שלו עשו כל מה שיכלו כדי לתקן. במידה רבה בזכותם, מדינת ישראל לא נטשה את מופקריה.
אלון מונה מיד לאחר 7 באוקטובר. נתניהו הסכים למינוי ולא עירער עליו בגלוי בהמשך. כאשר החליט להדיח מצוות המשא ומתן את ראש המוסד דדי ברנע ואת ראש השב"כ רונן בר, נזהר מלגעת באלון. הפרסומים שהודח, או שאסרו עליו לצאת לחו"ל עם צוות המשא ומתן, לא היו נכונים. נתניהו שמע אותו, אבל פחות ופחות הקשיב. כשאלון חשב שיש סיכוי להתקדם, נסע; כשחשב שאין סיכוי, לא נסע. הוא העדיף להימנע מנסיעות סרק.
היחידה הוקמה מאפס, במסגרת אמ"ן ובשותפות עם שב"כ והמוסד. גם כאשר ראש המוסד עמד בראש צוות המשא ומתן, העבודה התבצעה ביחידה, וההחלטות התקבלו בהתייעצות משולשת של ברנע, בר ואלון. המשולש נשמר גם כאשר בר התפטר, ומ', סגנו, החליף אותו בצוות. מעמדו הבכיר של אלון – תפקיד הרמטכ"ל נמנע ממנו רק בגלל התנגדות פוליטיקאים – איפשר לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום, הקודמים והנוכחיים, לצעוד חצי צעד לאחור. הם ייפו את כוחו של אלון לעצור כל פעולה בשטח שעלולה לסכן חטופים. עכשיו, כשסיים, האחריות להשלמת המשימה תהיה עליהם.
האתגר הגדול היה ועודנו להבין לעומק את חמאס: מתי יש לו קשיים אובייקטיביים לקיים התחייבויות, ומתי הוא מרמה. התשובה מורכבת. בניגוד לקו ששלט בהתבטאויות בישראל, גם בוושינגטון, ביחידה הבינו שחמאס איננו ארגון ריכוזי. הוא בוודאי פחות ריכוזי מטראמפ או מנתניהו. יש בו בלמים ואיזונים. מאוד חשוב לראשי הזרוע הצבאית להוכיח שמילה שלהם היא מילה. לרצוח כן, להפר התחייבות לא. במשא ומתן על העסקה הראשונה ידע סינוואר שהוא שולט ב-56 או ב-57 חטופים חיים, על פי הקריטריונים שקבע. הוא סירב להתחייב ליותר מ-50. כאשר שינה את דעתו לגבי הנשים – כל אישה שגילה פחות מ-40 נחשבה בעיניו לחיילת בצה"ל, ממש כמו הגברים – הוא הציע למלא את החסר בחטופים מבוגרים. ישראל סירבה – זה היה אחד המשגים הטרגיים במשא ומתן.
גם עז א-דין אל-חדאד, המפקד הבכיר האחרון של הזרוע הצבאית שנותר בחיים, מקפיד ליצור את הרושם שמילה שלו היא מילה. הרצינות שבה מתייחסים ראשי הזרוע הצבאית להתחייבות היא גילוי מעניין. היא עומדת מול הפוליטיקאים של חמאס בדוחא. פוליטיקאים נוהגים כפוליטיקאים: מילה אצלם היא מילה עד שהיא לא מילה.
הוויכוח מהימים האחרונים על 200 המחבלים הנצורים במנהרות, רובם במזרח רפיח, ממחיש את הקושי בהבנת חמאס. יש גורמים בחמאס שמבקשים להציל את המחבלים שלהם; יש גורמים שמבקשים לסחור בהם. גם אצלנו יש גורמים שמבקשים לסחור בהם: הם היו לבני ערובה של שני הצדדים.
כרגע מצרים היא המתווכת הראשית. טורקיה וקטאר הן שחקניות משנה. המנופים המצריים חזקים אבל לא בלתי מוגבלים. האמריקאים מפעילים לחץ על כולם: הם רוצים לרוץ קדימה, לשלב הבא. בריצתם הם מוכנים לעגל פינות, גם פינות חשובות לישראל.
הגנרל האמריקאי קופר פועל מקריית-גת. המפקדים הישראלים מטלפנים אליו ומבקשים שיטלפן לחסן רשאד, שר המודיעין המצרי, ויסביר לו באמריקאית לוחצת למה הוא חייב לרדת על חמאס. לפעמים הם נזכרים שהם יכולים לטלפן לרשאד בעצמם.
איפה הקבר
במגעים שהתקיימו במהלך המלחמה עלה שוב ושוב שמו של הדר גולדין: חמאס התעקש שתמורת החזרתו יקבל מחיר נפרד. ישראל הציעה בשלב מסוים לשלם, אבל חמאס לא התרצה. הפצע נותר, מדמם ופתוח.
המצב השתנה ברגע שנחתם הסכם שכולל את החזרתו של גולדין. לא פותחים משא ומתן על התחייבות חתומה. ברור שבעבר היה מי שידע איפה בדיוק קברו את הגופה, אבל יש ספק מסוים אם הוא חי, אם הוא זוכר את המיקום המדויק, אם תוואי הקרקע לא השתנו בגלל המלחמה. הנחת העבודה היא שחמאס יכול להתגבר על הקושי. בישראל השתכנעו שחמאס רוצה להחזיר אותו.
חלק מהמשפחות הסיקו מעיתוי הפרישה של אלון שעד להשבת החלל האחרון עלול לעבור זמן רב. החשש ריאלי. אלון אמר להן, גם אם אשאר בתפקיד, המצב לא ישתנה
המספרים שמתפרסמים מדי פעם בתקשורת על חמישה או שלושה חללים שעלולים להישאר מאחור, הם בגדר השערות בלבד. המדיניות היא לתבוע מחמאס לעמוד בהסכם עד החלל האחרון. חובת ההוכחה עליהם: אם לא יידעו להגיע אליו, יצטרכו להוכיח שאינם יכולים.
מה עושים כשחללים קבורים בצד הצה"לי, המזרחי, של הקו הצהוב, אבל צה"ל איננו יודע את מקום קבורתם המדויק? הנושא הפך לטעון ברגע שהתברר שאל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה וסמ"ר עוז דניאל קבורים בשטח שבשליטת ישראל. האם לגייס חטיבה ולהתחיל לחפור, או לאפשר לאנשי חמאס להיכנס ולאתר את המקום? ההכרעה התקבלה ביחידה: אנשי חמאס נכנסו, הקברים נמצאו, ועוד שלוש משפחות יכלו לסגור מעגל.
הזבוב שעל השור
הקשר עם המשפחות הוא עניין קשה, כך במלחמות עבר, וכך, ביתר שאת, במלחמה הזאת. הבשורות לא תמיד טובות. הסבלנות של המשפחות קצרה, מכל הסיבות הנכונות; החשדנות גדולה. אף על פי כן, יחידת השו"ן ידעה לשמור על אמון המשפחות.
הממשלה מינתה לאותה משימה את גל הירש, תת-אלוף שכשל במלחמת לבנון ואיש ליכוד. התואר הרשמי שלו הוא מתאם השבויים והנעדרים. מה היה חלקו בשו"ן, שאלתי גורם שיודע. "שור חוזר מזיע מיום עבודה בשדה", השיב. "על אוזנו יושב זבוב. כל היום חרשנו, אומר הזבוב".
הקשר עם המשפחות לא היה הבעיה הקשה ביותר. ממצאי המודיעין היו הבעיה הקשה. קציני היחידה למדו מדוחות המודיעין חלק ממה שאנחנו יודעים היום, מסיפורי החטופים ששוחררו. הידיעות היו טראומטיות. הם ידעו משהו גם על המחיר ששילמו החטופים בעקבות ההכרזות של בן גביר ועמיתיו. כל מי ששירת ביחידה בשנתיים האלה יצא פצוע נפשית.
נקודת שבר נרשמה כשיותם חיים, אלון שמריז וסאמר א-טלאלקה נהרגו בטעות בידי כוחותינו; נקודת שבר הייתה כשכרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, הירש גולדברג-פולין, אלכס לובנוב ואורי דנינו נרצחו לאחר פעולה של צה"ל בקרבת מקום. הביצוע בשטח לא תאם את האישור שנתנה היחידה. הייתה פעולת חילוץ בשכונה של חאן-יונס, שנכשלה וגרמה למותם של שישה מבוגרים, בלתי מעורבים. סיפור קשה. הרשימה ארוכה: כל תקלה היא פצע.
בין קנוניה לטמטום
תיאוריות קונספירציה הרבה יותר מעניינות מעובדות. הן נפוצות מהר יותר, מושכות יותר את הלב, שימושיות יותר, זכורות יותר. אנשים רוצים שיספרו להם סיפור. ככה אנחנו, מאז שהיינו ילדים. עובדות משעממות אותנו. סיפורים מעשירים אותנו, עוזרים לנו לעבור את היום.
תיאוריות הקונספירציה שנרקמות סביב האלופה (בדימוס) יפעת תומר-ירושלמי מלמדות על המפיצים שלהן יותר משהן מבהירות מה קרה. העובדות יתבררו בסוף, במלואן או ברובן. לא סודות האטום טמונים בשעון החכם של הנחקרת, גם לא קוד הכניסה הסודי לטירה השטנית של הדיפ-סטייט. בין קנוניה רבת-קסם לטמטום אנושי אני בוחר קודם כל בטמטום האנושי. מבחינה סטטיסטית אני עומד על בסיס איתן: חשבו על פרשיות הפשע שנתקלתם בהן בחייכם – לא מה שראיתם בנטפליקס, מה שקרה במציאות. כמה מהן התגלו כקנוניה משוכללת, רבת-זרועות, וכמה התגלו כהסתבכות אווילית, מביכה. אחת מול מאה? שתיים מול מאה?
הפצ"רית ביקשה כנראה לברוח - לברוח מאחריות למעשיה, לברוח מהמעצר שמחכה לה, לברוח מהחיים. כך נראית התנהגות היסטרית, לא מזימה מתוכננת
עם הפצ"רית דיברתי פעם או פעמיים בטלפון במהלך המלחמה. השיחה התמקדה בבעיות של משמעת לחימה בצבא, תוך כדי לחימה. התשובות היו אדיבות אבל אפולוגטיות. ניכר בהן רצון להיות בסדר עם כולם. חשבתי ביני לביני שלא קל להיות פצ"ר או פצ"רית בזמן מלחמה, בעיקר מלחמה שראשיתה בטבח נורא ובמטען כבד של רגשות שמלווה כל קצין וחייל.
יכולתי להבין מדוע פצ"ר רואה חשיבות עליונה בהגנה על צה"ל מפני בתי הדין הבינלאומיים וממשלות זרות. זאת תרומתו לצבא, למדינה, התרומה שמזכה אותו להערכה מעמיתיו האלופים. אבל חשבתי גם שבכך לא די: לפרקליטות הצבאית יש תפקיד חיוני בשמירת החוק בצבא. היא לא יכולה לחמוק ממנו גם אם הרוח הכללית נושבת לכיוון הפוך. מי שנושא בתפקיד כפוי הטובה הזה, חייב להצטייד בקור רוח, בכושר עמידה וביכולת לדבוק באמת גם כשהיא לא נוחה.
ההתנהלות של הפרקליטה באירועים שנדונים עכשיו, מלמדת, לכאורה, שלא ניחנה בכישורים האלה. אילו הייתה גבר, אנשים היו מרשים לעצמם לומר שלקה בהיסטריה, שאיבד שיקול דעת. מותר לצפות מאלוף בצה"ל להתנהגות אחרת, לאורך כל הדרך.
זה נכון גם במישור הפרקטי: הפצ"רית הייתה צריכה לצפות שמקרה אחד לפחות, אחד ממאות רבות, יהפוך לכדור שלג, לפרשה. ככה זה במדינה פתוחה. עציר בשדה תימן תועד במהלך התעללות. הוא הובא לבית חולים. סימני ההתעללות על גופו נרשמו ותועדו. אין סיכוי שאירוע כזה לא יתפרסם. אין דרך להימנע מלחקור אותו.
ואז הסתערה מכונת הרעל על הפרקליטה, התגייסה באיומים, גם פיזיים, בקללות, בשקרים, בכל כוח ההסתה של ערוצי הלינץ'. מניסיוני למדתי שיש שתי דרכים להתמודד עם הביוב המצחין הזה: להתעלם או להגיב. הפתרון המועדף עליי הוא להתעלם. זה מאוד מתסכל, אבל חוסך את הצורך להיכנס לביוב ולהתקלח כל שעה. אם מחליטים להגיב – בהוצאה לתקשורת של הסרטון המרשיע, למשל – צריך לעשות את זה בשכל ובדרך שניתן להגן עליה ציבורית ומשפטית. הפרקליטה לא העריכה די את האויב, את נחישותו, את קנאותו. היא הייתה צריכה לדעת שהנושא יגיע לבג"ץ.
ברגע שההדלפה הפכה לנושא על סדר היום, היא הייתה צריכה לקום ולומר, פומבית, כן, אני החלטתי, אני אחראית. בצמתים כאלה אנשים נוטים להקל בערך של האמת כנשק הגנה. זה קורה בעיקר למשפטנים: הם חיים בעולם שבו השקר הוא כלי לגיטימי. הפצ"רית בחרה לכתוב מסמך שקרי. היא לא הייתה האדם הראשון ששיקר לבית המשפט, גם לא הפרקליט הראשון ששיקר לבית המשפט. אבל בנסיבות שנקלעה אליהן, השקר היה לא רק מעשה פסול – גם מעשה איוולת.
את פרשת ווטרגייט, פרשת הטיוח המפורסמת ביותר בהיסטוריה, סיקרתי מקרוב, מוושינגטון. הלקח שכל אדם חכם בעיר הבין היה אחד: במרחב הציבורי אפשר להסתדר עם עבירה על החוק. עם טיוח העבירה קשה הרבה יותר. לעולם אל תטייח.
ואז הגיע המסע המוזר אל הים, מחוף הצוק לחוף השרון וחזרה, עם הטלפון הנייד שאיננו. יכול להיות שאני לוקה בתמימות יתר, אבל אני מתקשה להאמין שאדם נורמטיבי משאיר לילדיו מכתב התאבדות כסיפור כיסוי, כמזימה פלילית. לא לילדים. הפצ"רית ביקשה כנראה לברוח – לברוח מאחריות למעשיה, לברוח מהמעצר שמחכה לה, לברוח מהחיים. כך נראית התנהגות היסטרית, לא מזימה מתוכננת.
בהנחה שהבהלה היא הציר שמחבר את כל המשגים שלה, אחת השאלות החשובות ביותר בפרשה היא האם הפצ"רית התייעצה עם מישהו שלא נמנה עם אנשי לשכתה או עם בני משפחתה. ציר אחד הוא עמיתיה במטה הכללי: הרמטכ"ל ועוזריו והאלופים; ציר שני הוא עמיתיה במשרד המשפטים ובמערכת המשפט. האם מישהו מאלה או מאלה היה שותף סוד? התגובה החד-משמעית בלשכת היועצת המשפטית לממשלה אומרת לא, בלמ"ד רבתי. לא שותפנו; לא ידענו. אינני יודע מה קרה בלשכות בצבא.
אבל מכונת הרעל בשלה. תומר-ירושלמי לא מעניינת אותם – כבר לא. גם לא החיילים החשודים בהתעללות. רק אדם אחד מעניין אותם: גלי בהרב-מיארה. עובדה: תומר-ירושלמי היא אישה וגלי בהרב-מיארה אישה. שתיהן בהירות שיער. שתיהן משפטניות; שתיהן נפגשו במסגרת עבודתן. ארבעה אקדחים מעשנים, ואף לא כדור אחד.
גם בהרב-מיארה לא מעניינת אותם – לא באמת. מעניין אותם הכוח שהיא מרכזת בידיה. האוויר הציבורי מלא באנשים שמתנדבים להיות יגאל עמיר הבא: מה שהוא עשה לרבין, הם יעשו למערכת המשפט. את תומר-ירושלמי הם יהפכו בתוך דקה לצדיקה, למרטירית, לעידית סילמן, אם רק תסכים לעזור להם להשלים את המלאכה.
כך מצפצפים כולם
לפני כמה שנים שלפתי ממטען שהיה בדרכו לאשפה כרזה ממוסגרת שפירסמה ההסתדרות בדצמבר 1948, במלאות לה 28 שנים. בכרזה, בעיצוב אוטה וליש, מצוירות שתי ידיים שמחזיקות ברובה – קודם כל ברובה – בפטיש ובגבעול חיטה, כשברקע צבעי דגל הלאום והדגל האדום. פעם היה ברור יותר מה ההסתדרות עושה, את מה היא מייצגת. זה לא אומר שהיא הייתה נקייה משחיתות. הכוח משחית, אמר לורד אקטון. הוותק בשלטון משחית שבעתיים.
אם ההסתדרות הישנה הייתה סניף של מפא"י, ההסתדרות הנוכחית היא סניף של הליכוד. לפעמים סניף רוטן, סורר, מורד, אבל לעולם לא עף מעבר לגדר הלול שהציבה המפלגה. ארנון בר-דוד אולי איננו חבר מפלגה (גם ניר ברקת לא היה נציג הליכוד כשכיהן כראש עיריית ירושלים), אבל הוא חלק מהתרבות הפוליטית שלה, חלק מהסחר-מכר הפנימי. הגילויים בפרשה לא רק מספרים סיפור קשה על גזילת כספים מעובדים וחלוקת טובות הנאה בין פעילי מפלגה – הם פותחים צוהר להבנת ההידרדרות בשכבת הפעילים בליכוד.
כששואלים את אחד מחברי המרכז אם הוא לא מתבייש במה שקורה בהסתדרות, חיוך מתפשט על פניו: לראות אותך כועס שווה הכל, הוא אומר. אצבע בכיס ואצבע בעין, זה הליכוד היום
לכאורה, הגרעין השולט במרכז הליכוד נחלק היום לשתי קבוצות, עם חפיפה חלקית ביניהן. הקבוצה הראשונה מאגדת אנשים שמחזיקים בהשקפת עולם כהניסטית, חרד"לית, אנטי-ליברלית, התנחלותית, פוליטיקאים שמקומם הטבעי היה עם בן גביר וסמוטריץ'. שלמה קרעי, למשל, אחד מרבים. הקבוצה השנייה מאגדת עסקנים שהשקפת עולמם היא השלטון ומה שניתן לקבל ממנו, חלקם בוגרי ועדי עובדים.
שתי תכונות מחברות את שתי הקבוצות: הצמא לכוח והצפצוף על מה שהציבור אומר עליהן. אולי זה ההבדל בין השחיתות בהסתדרות הישנה לשחיתות בהסתדרות הנוכחית: המפא"יניקים פחדו להיתפס. הליכודניקים מצפצפים (או ציפצפו עד השבוע).
אני מניח שאף אחד מהעצורים בפרשה לא חשב שהוא עובר על החוק כשהוא משלם בכספם של העובדים שבחרו בו כדי להשיג טובת הנאה כלכלית או פוליטית. הוא היה משוכנע שאלה כללי המשחק, שכך עושים כולם, שטובת ההנאה שקיבל לא מצ'פרת רק בן משפחה – היא תשתלם בסופו של דבר גם לעובדים. כשהחברה תצטרך משהו מהממשלה, יהיה מי שיעזור.
לא יד רוחצת יד, כפי שגרסה המשטרה, אלא יד לוחצת יד. אם השר מיקי זוהר זקוק לתמיכה של ראש הממשלה נתניהו באחד המוסדות הפיקטיביים של המפלגה, השר מיקי זוהר יסדר לבנו הבעייתי של ראש הממשלה משרה מקבילה לשר באחד המוסדות הפיקטיביים של התנועה הציונית. הכל מהמקפצה. כששואלים את אחד מחברי המרכז אם הוא לא מתבייש במה שקורה, חיוך רחב מתפשט על פניו: מתבייש או לא מתבייש, לראות אותך כועס שווה הכל, הוא אומר.
אצבע בכיס ואצבע בעין, זה הליכוד היום. כאמור, ההסתדרות היא רק סניף שלו.
קודם תחסל, ואז תקבל
מלחמת לבנון השלישית – הרביעית, אם נכניס לחשבון את מבצע חיצי הצפון, מפיצוץ הביפרים עד חיסול נסראללה, בסתיו שעבר – מתנהלת בשני אפיקים מקבילים. מלחמה מוזרה, מבלבלת. בדרום לבנון, בין הגבול הבינלאומי לליטני, צה"ל פועל באין מפריע. כוחות מילואים תחת פיקוד אוגדה 91 משלימים את טיהור השטח מהתשתיות שחיזבאללה השאיר אחריו. מצפון לליטני נושבות רוחות מלחמה.
תושבי הצפון שחזרו לבתיהם נחרדים מהדי פיצוצים שמקורם בלבנון, ביום ובלילה. הם אינם יודעים מי ולמה, האם צה"ל משמיד מחסן נשק באחד הכפרים הסמוכים לגבול, האם צבא לבנון עורך פיצוץ משלו, או שחיל האוויר מחסל תשתית של חיזבאללה בעומק לבנון. אין שקט שוטף לתושבי הצפון, אבל יש ביטחון שוטף, עם נוכחות צבאית בפרופיל גבוה; כולם מחכים לגשם, לטיילים, לכסף שהבטיחה המדינה; בעיקר מחכים לוודאות, שלא תגיע.
שנה עברה מאז קריסת חיזבאללה; כמעט שנה מאז הסכם הפסקת האש, שמקוים בחלקו. ההבדל התהומי בין המצב שהשתרר בדרום לבנון לאחר הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה (החלטה 1701 של מועצת הביטחון) להפסקת האש הנוכחית, הוא מנגנון האכיפה. אז נקבע שיוניפי"ל יאכוף את ההסכם: הכישלון היה כתוב על הקיר. הפעם ניתנה לצה"ל האפשרות לאכוף, בתיאום עם המפקדה האמריקאית שהוקמה בביירות. שלוחה של המפקדה האמריקאית התנחלה במפקדת פיקוד צפון, בהר כנען.
השינוי בשטח היה תולדה של השינוי הפוליטי: הרחוב הלבנוני מאס בחיזבאללה, בחורבן שהוא ממיט על המדינה ובשירותים שהוא נותן לאיראן. נשיא חדש, גנרל ג'וזף עאון, ראה הזדמנות להיפטר מהאלמנטים הקיצוניים בתוך ממשלתו – הלוואי עלינו. אמריקה, צרפת ומדינות הנפט הסכימו לחלץ את לבנון מפשיטת הרגל שלה בתנאי שתפרק את חיזבאללה מנשקו. ישראל לא יכלה לחלום על פתרון טוב מזה.
אבל ממשלת לבנון חלשה, והצבא שלה קטן ומפוצל. כל עדה משתמשת בו לצרכיה. תנו לנו כסף ונחסל את חיזבאללה, אומר עאון. קודם תחסל, ואז תקבל את הכסף, אומרות המדינות המממנות. לתוך הסדק הזה נכנס צה"ל: הוא פועל יום-יום נגד חיזבאללה בעומק לבנון, הורג פעילים, משמיד תשתיות, ועל הדרך מעמיד בספק את השליטה של ממשלת לבנון בשטחה הריבוני. לפעמים ממשלת לבנון מרוצה שיש גורם שעושה את העבודה במקומה; לפעמים היא מתלוננת. החשש העיקרי שלה הוא ממלחמת אזרחים. חיזבאללה, מה שנותר ממנו, לא מרוצה. הוא עדיין יכול לשגר טיל או כטב"ם לעבר ישראל או להתנקש בחיי נשיא לבנון או ליזום פעולות טרור בחו"ל.
הדרג המדיני בישראל מהלך על חבל דק: איך להרים את גובה הלהבות במעוזי חיזבאללה בלי למוטט את לבנון ולהרגיז את טראמפ. אלה רוחות המלחמה.
חזרנו אלייך שנית
חזרה לדרום: בשבעת החודשים האחרונים ביצע צה"ל 1,200 פשיטות בדרום לבנון. אלה פעולות פיקוח, פעולות לשימור המצב, לא פעולות כיבוש. במובן מסוים, רצועת הביטחון שישראל החזיקה בדרום לבנון עד הנסיגה ב-2000 קמה לתחייה. אז חיו בשטח מאות אלפי לבנונים, שיעים, סונים, דרוזים ונוצרים, ולצד צה"ל לחמו יחידות צד"ל. היום השטח ריק מתושבים. כמעט כל הבתים הרוסים. התמונה בשטח דומה יותר לעזה מאשר לגדה. הדבר היחיד שמזכיר את הגדה הוא הנוכחות של צבא לבנון.
המנדט של יוניפי"ל יסתיים רשמית בשנה הבאה, אבל הנוכחות שלו בשטח הצטמצמה. צבא לבנון פעיל, אבל נמנע מלהיכנס לאזורים אורבניים. מידת המוטיבציה שלו תלויה בשאלה לאיזו עדה משתייכים החיילים. "כשהמג"ד שיעי, אנחנו יכולים לדבר ללמפה", אומר מקור בצד הישראלי.
לצה"ל יש כרגע בגבול הצפון מספר כפול של גדודים מהמצבה ב-6 באוקטובר. המפקדים חוזרים באוזני התושבים על ההתחייבות שקודשה ב-7 באוקטובר: אויב יפגוש צבא – לעולם לא אזרחים. הצבא מקדימה, האזרחים מאחור. בצפון יש 43 יישובים צמודי גדר. הדרך לעשות זאת בלי לפנות יישובים היא להנציח את נוכחות צה"ל בדרום לבנון. רצועת הביטחון, חזרנו אלייך שנית.
