צמד המילים "החוק הבינלאומי" לא פופולרי בישראל בשנתיים האחרונות, ואפשר להבין למה. איך אפשר לטעון למשפט צדק כשבני אומה אחת שופטים את מעשיהם של בני אומה אחרת במלחמה? באופן מעניין, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מתברר שב-1945 היה מי שהעלה את אותה שאלה. משפטי הנאצים הם קונצנזוס היום, אבל אז הם עוררו מחלוקת: האם יש להם תוקף מוסרי ומשפטי? ומה אם הנאצים ישתמשו במשפט כדי לשאת נאומים ולאחד את בני עמם?
אלה סוג הדילמות שעולות בסרט המעניין למדי "נירנברג", בבימוי ג'יימס ונדרבילט. את הנבל המרכזי – הרמן גרינג, סגנו של היטלר – משחק ראסל קרואו, בתפקיד הכי ראוותני שלו זה שנים. קרואו, שמן ודי כעור, מציג בסרט את ההיפוך המכוון של דמותו ב"גלדיאטור". בשני המקרים מדובר בגנרלים שנפלו בשבי וניצלו אותו כדי לספק לקהל שלהם שואו – הגלדיאטור דרך המשחקים בקולוסיאום, גרינג דרך העדות במשפט – בתקווה להלהיב את נאמניהם ולהתמנות למלכי ארצם. אבל בעוד הגלדיאטור השרירי היה התגלמות הטוב, גרינג הוא התגלמות הרוע. קרואו מגלם אותו באותה כריזמה ותיאטרליות ועם דוק של הומור.
עיקר העלילה נסוב סביב מפגשיו של גרינג עם פסיכיאטר אמריקאי (רמי מאלק), והרגעים הכי מעניינים בסרט – קולנועית, היסטורית ומוסרית – הם אלה שבהם גרינג מצליח לשכנע אותו וגם אולי את הצופים שהוא חף מפשע, או לפחות ראוי להקשבה. למשל, שהוא ידע על קיומם של "מחנות עבודה" ולא "השמדה", ושהוא לא כזה שונא יהודים – ואז הסרט הופך את השולחן בחזרה על גרינג ומזכיר לנו מיהו.
העניין הוא שמאותה נקודה הסרט מאבד אנרגיה והופך לדרמת בית משפט קצת צפויה נוסח "בחורים טובים". ובכלל, "נירנברג" מרגיש לפרקים נורא מיושן, ברוח שנות ה-80 וה-90: דרמת בית משפט כבדה, משולבת בשיעור היסטוריה עם הופעות "גדולות מהחיים" ורגעים שבהם הדמויות צועקות זו על זו בפאתוס. זה מקסים, כי כבר לא עושים סרטים כאלה, אבל גם דידקטי וארכאי. ובכל זאת, כדרמה היסטורית בטעם של פעם, "נירנברג" ראוי לצפייה, בעיקר לכל מי שמתעניין בהיסטוריה, במשפט ובטבע האדם.
