לא מעט גיבורים נכנסו לחיינו מאז 7 באוקטובר, במישורים הצבאי והאזרחי. בעוד שהקבוצה הראשונה מונה את אנשי כוחות הביטחון, עם השנייה נמנים לא מעט נציגים מפתיעים שהתגלו במלוא גדולתם ברגע האמת שבו המדינה נזקקה להם - מתנדבים, אנשי רפואה, פעילים בארגוני חסד - וגם חקלאים. כן, פתאום התברר שהאנשים מאחורי הסלטים שאנחנו מעמידים על השולחן בכל ארוחה ישראלית כהלכתה הם מגיני הגבולות.
טבח 7 באוקטובר טילטל את כולנו, ובתוך הכאב והשבר הלאומי קיבלנו תזכורת כואבת כי חקלאות איננה רק מקור מזון. החקלאים שעובדים את האדמות, בדרום וגם בצפון, היו האחרונים לעזוב והראשונים לחזור. במקרים רבים הם כלל לא עזבו, תוך סיכון ממשי לחייהם.
בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-12 PHOTO IS:RAEL, שייפתח ביום רביעי הקרוב (19 בנובמבר), יזכו החקלאים והנרטיב ההרואי שנקשר בהם לזרקור מיוחד. זה יקרה במסגרת התערוכה "עד התלם האחרון", המתעדת בעיניים סקרניות את הוויית החקלאות והחקלאים בגבולות ישראל, מהצפון ועד הדרום. שם התערוכה לקוח מביטוי שטבע יוסף טרומפלדור ומבטא מחויבות עמוקה לאדמה ולמולדת, שהיא הרבה מעבר לשדות פוטוגניים.
מה קרה לסמל?
החקלאי העברי היווה בעבר סמל ציוני שגילם את חזון השיבה לאדמה וביסוס הריבונות, והתערוכה למעשה שואלת האם זה עדיין כך במטולה שבצפון, בחורה שבנגב ובנירים שבעוטף עזה. זה תיעוד המהווה קריאת השכמה, בכדי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות - לא רק כענף כלכלי, אלא כבסיס לביטחון, לריבונות ולזהות שלנו.
בתקופה שבה ענף החקלאות מתמודד עם אתגרים רבים ומעמד החקלאי העברי הולך ונשחק, התערוכה מציבה לא מעט שאלות קשות בפני הצופים בה: האם נרשה לקשר העמוק שלנו לאדמה להתנתק? האם נעמוד מנגד כשהתלם האחרון ייחרש? בתערוכה משתתפים הצלמים מיכאל אגור, יעל ליכטנשטיין, דבי מורג ומירי נגלר, והאוצר הוא אלי אטיאס.
"מאז 7 באוקטובר קיימת הבנה שחקלאות איננה רק מקור מזון. היא חוד החנית של הביטחון הלאומי והתזונתי, והיישובים החקלאיים שעל הגבולות, שנפגעו באופן אנוש, הם קווי ההגנה הראשונים של המדינה", מסביר אטיאס את הבחירה לעסוק בנושא. "ענף החקלאות מתמודד עם אתגרים רבים, בכללם מלחמה שנמשכה שנתיים, ומעמדו של החקלאי העברי הולך ונשחק. אנחנו עדים להמון טלטלות בענף".
אטיאס מספר שהעבודה על התערוכה החלה עוד לפני המלחמה, ונמשכה כמעט שלוש שנים. "אנחנו קבוצה שבתפיסה שלה מחפשת כל כמה שנים נושא חברתי ומעמיקה בו עד הסוף. לפני הפרויקט הזה תיעדנו קהילה בדואית", הוא מספר על העבודה שלו ושל עמיתיו, במסגרתה ליוו חקלאים במשך ימים שלמים ותיעדו את עבודת הקודש שלהם. "היינו יוצאים בשתיים לפנות בוקר מאזור המרכז, מגיעים בחמש בבוקר ורואים איך החקלאי מתניע את הטרקטור".
איך הגיע הרעיון לעסוק דווקא בחקלאות?
"לפני ארבע שנים התחילו לדבר על רפורמה בחקלאות. הנושא בער בי, אבל חששתי להיכנס לפרויקט מהמקום של קק"ל. צילומי חקלאות מצטיירים בדרך כלל כפוסטר, אבל אותי עניין החלק האנושי - מי החקלאי העברי, האם הוא עדיין קיים ומה מצב החקלאות בארץ. השאלות האלה התעצמו לפני שנתיים במלחמה, כשהתחלנו להבין שהגבול הוא התלם האחרון. בשנה וחצי האחרונות נתנו פוש לאיך החקלאות מחזיקה גבולות. זה לא ממקום פוליטי אלא לגמרי חברתי".
לאטיאס יש חיבור אישי לתחום החקלאות. "גדלתי בחיפה, סביבי היו מלא קיבוצים ומושבים ומלא חברים שלי היו חקלאים. וכל הזמן אני שומע שאלה סגרו את המשק, ואלה סגרו את המשק... המון חקלאים קטנים שלא יכולים להתאגד איבדו את השדות. כלכלית זה תחום קשה מאוד, עם עלויות מים, תפעול וכוח אדם".
סוגיית כוח האדם תמיד הייתה נושא כאוב בענף החקלאות, שכן מעטים הם הישראלים שמסכימים לעבוד שעות ארוכות בשדה, חשופים לנזקי האקלים תוך התמודדות עם כאבי גב ויבלות בידיים. את מרבית העבודה הפיזית בשדות ממלאים במשך שנים פועלים זרים, ובמלחמה קיבלה הסוגיה הזו תזכורת כואבת כשחלקם גם איבדו את חייהם, ורובם פשוט ברחו חזרה למולדתם.
"בשיא המלחמה נכנסנו לאזורים בגבול עזה, בצפון וגם בפנים הארץ, בשרון למשל, וגילינו שהחקלאים הכי גדולים תקועים עם אלפי דונם שאי-אפשר לקטוף. וזה גם מעורר שאלות כמו מי באמת אוחז במעדר, והאם יהיה חקלאי ישראלי בעוד 20 שנה".
הגעתם גם לתשובות?
"יש גם תשובות. רוב החקלאים גילו שרק אם מתאגדים ולוקחים חלקות קטנות מסביבם - הם יכולים לשרוד. אחרים לא ימשיכו והילדים שלהם ילכו לתחומים אחרים. ויש גם בודדים שהילדים שלהם הלכו לעולמות ההייטק, חזרו לחלקות וגרמו להם להצליח. הם לקחו את העסק למקום אחר, לניהול ממוחשב של טרקטורים, למשל. אבל הצלחה הייתה רק אם הם לקחו את החלקות של המושב והפכו אותן לעסק גדול. היום, היכולת לחיות מחקלאות כמשק פרטי כמעט בלתי אפשרית".
סיפור על עמידות וגאווה
העבודה על התערוכה והמפגשים עם החקלאים מספרת סיפור על עמידות, על גאווה ומחויבות חברתית. "התיעוד הזה מהווה קריאת השכמה, בכדי להזכיר לכולנו את חשיבות החקלאות לא רק כענף כלכלי, אלא כבסיס לביטחון, לריבונות ולזהות שלנו", אומר אטיאס בלי שמץ של פאתוס. "גילינו שאיפה שעובר התלם האחרון - שם נקבע גם קו הגבול, וזה נכון לגבי הדרום והצפון. היינו בגבול עם לבנון וסוריה, הגבול נושק לחלקות. החקלאים שפגשנו על הגבול הדרומי והצפוני לפני 7 באוקטובר חזרו לעבד את אדמתם על אף אובדן חבריהם, ורואים בכך סמל של תקומה וניצחון. התערוכה מוקדשת לזכרם של אלו שנפלו על הגנת התלם האחרון".
באופן טבעי, סוגיית השמירה על הגבולות באמצעות השדות החקלאיים רלוונטית במיוחד בדרום ובצפון. אבל אטיאס מבקש להפנות זרקור גם לאזור המזרחי של מדינת ישראל. "גם שם יש חקלאים שמתמודדים עם חדירות לשטח, כמו למשל בקיבוץ מירב בגלבוע, שלפעמים יש שם אירועי ירי".
במהלך המפגשים עם החקלאים והתיעוד שלהם, נחשפו הצלמים גם לפחדים שיש לחקלאים רבים מפני העתיד לבוא. "יש להם פחדים כי אין מי שימשיך אותם, הילדים לא רוצים, העבודה קשה, ההתעסקות בלהביא עובדים קשה וזה מתיש, הם יודעים שהם הדור האחרון. זה עוצמתי לשבת ולשמוע אותם".
אבל מעבר לסוגיה הביטחונית, ענף החקלאות מתמודד עם שורת אתגרים שליוו אותו גם לפני המלחמה, ולמרבה הצער ימשיכו ללווות אותו גם אחריה. למשל ההתנגשות המובנית עם רשתות השיווק הגדולות בסוגיית המחירים. "אין כמעט חקלאי שאין בו זעם עצום על זה שהישראלים חושבים שהחקלאי הוא החמדן", אומר אטיאס. "הם מספרים שהרשתות מחייבות אותם להביא משאית למחסנים בלי להתחייב לקחת את הסחורה. זה יכול לעלות אלפי שקלים רק להביא את הסחורה, ואם לא קונים מהם, אף אחד לא משלם על השינוע הזה. כשאנחנו קונים פרי ב-20 שקל, אנחנו צריכים לזכור שהחקלאי מכר אותו אולי בשלושה-ארבעה שקלים לקילו. הפערים בלתי נתפסים, והחקלאי זה שנתפס כחמדן שמוכר ביוקר. אנחנו רואים את כמות העבודה, את הסיכון, וזה לנהל עסק שאתה לא יודע מה יקרה בסוף השנה. יש פגעי מזג אוויר, בצורת, הם משקיעים סכומים שאנחנו לא מבינים, למשל על חממה. כשמסתכלים על הנתונים הכלכליים זה הלם. רק אם אתה ציוני ויש לך רצון לשמר את ענף החקלאות, אתה תמשיך".
חקלאות בכל מקום
ובכל זאת, לצד האתגרים והקשיים שעימם מתמודד החקלאי הישראלי היום, הצילומים בתערוכה משקפים גם לא מעט דברים יפים. "גילינו מדינה כל כך יפה שאי-אפשר לתאר. החקלאות בכל מקום, והנופים יפהפיים. בגינה חברתית בתל-אביב או למרגלות החרמון, בעין יהב בערבה כשכל השממה הזאת הפכה פורחת והכל חקלאי. כמעט אין נקודה בארץ שלא נגענו בה. וגילינו גם נוער שעושה חקלאות מדהימה, שינשינים, והמון מתנדבים. אבל מתנדבים באים והולכים ומי שמחזיק זה החקלאים".
נוצר קשר בין הצלמים לחקלאים?
"בטח. המון חקלאים יבואו לפתיחת התערוכה. אנחנו מדינה קטנה, כל אחד מכיר מישהו שמכיר חקלאי".
פסטיבל הצילום הבינלאומי בתל-אביב
פסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:RAEL, שזוהי המהדורה ה-12 שלו, יימשך עד 29 בנובמבר במרכז ענב ובגן העיר בתל אביב, ויכלול עשרות תערוכות פתוחות לקהל הרחב בהשתתפות מאות צלמים מהארץ ומהעולם, וכן אירועים מיוחדים כמו סרטים, סיורים מודרכים, שיחי אמן ופעילויות לכל המשפחה, למשל אירוע אוזניות רב חושי בין תערוכות הפסטיבל בהשתתפות להקות מחול, אמני אינדי ועוד. הפסטיבל נחשב לאירוע הצילום הגדול ביותר, והוא נותן מקום נרחב לאקטיביזם חברתי.
נושא הפסטיבל השנה הוא Voices כקריאה להשמיע, לצעוק ולחזק את חופש הביטוי לכל מגוון הקולות, במיוחד בשנה שבה המרחב הציבורי מוצף חרדה וחוסר ודאות. לצד אמנים מהארץ ומהעולם נותנים בפסטיבל במה לקולות שנדחקים לשוליים, קולות של כאב ושבר לצד קולות של תקווה ושיקום.
התערוכה המרכזית של הפסטיבל, “אלבום הצפון”, מציגה את יצירותיהם של חשובי הצלמים הישראלים לצד חומרים ארכיוניים נדירים, המתעדים את החיים המורכבים בצפון הארץ בצל המלחמה המתמשכת. מנגד, תוצג תערוכת “PHOTO VOICE” הכוללת יצירות של למעלה מ-100 קבוצות תמיכה ושיקום.
