1 ״השטיח נאסף אתמול״, היא ענתה לי בהתכתבות במרקט פלייס. ״מה אתמול, אמרת לי שהוא שלי, כתבת לי תתחדשי״. לא ענתה. וזהו. פרצתי בבכי. הבכי אפילו לא היה על השטיח. אולי כן, כי השטיח באמת היה יפה ובמחיר טוב וגם בול מה שאני מחפשת, שטיח יד שנייה גדול בצבעי תכלת וכחול. ופתאום ככה הוא צץ לי במרקט פלייס. אבל הייתי בעוטף עזה בצילומים והופעה, וכתבתי, וכנראה לא הייתי מספיק על זה, או לא התעקשתי, וחשבתי שסגרנו. ככה זה. אי אפשר יותר להאמין לכלום, גם לא במרקט פלייס. ולמרות שחלפו רק 24 שעות מאז, מישהו אחר כבר אסף את השטיח.
אפילו להשתלט על שטיח אני לא מסוגלת, רכישה יד שנייה נורמלית. אובדן השליטה פשוט מגיח בכל פינה בחיים שלנו. אין לנו שנייה של אפילו מראית עין של שליטה, אפילו לא שטיח. אנחנו חושדים, נכנעים, לא מאמינים וכבר לא מצליחים לעקוב. החיים שלנו הם כאוס עצום. וכאוס, כמו שאמרו לנו בסדרה "משחקי הכס", הוא סולם. הכאוס הוא סולם לאנשים מסוימים להשתלט בתוך הבלאגן, לחטוף, לבנות ולטפס לפני ששמנו לב.
2. הכאוס מטשטש. אנחנו מסוממים ומטושטשים מחדשות כמו איזה הבהוב תמידי של כאב ראש. ובתוך כל ההבהוב - שטיח. כן, שטיח, משהו שימלא את הסלון ויעשה שינוי קטן אבל גדול. שיעטוף את החדר ואת המשפחה ויתן תחושה שעשינו משהו ושאנחנו מנסים להקיף את עצמנו בדברים יפים - להרחיב את הדעת. כי הדעת כבר יוצאת מדעתה.
וכמו שאודם אדום מרים מצב רוח במלחמה, כך שטיח יתן תחושה של בית מטופל. לא סתם בית. כל בית צריך מרפסת וגם שטיח, מסתבר. אבל אפילו שטיח לא הצלחתי לקנות. הדמעות מהשטיח התגברו. הן הפכו לדמעות על המצב, על היעדר הגשם, על הרצון בשינוי, שמשהו טוב יקרה, כמו שהיה לפני חודש כשהחטופים הוחזרו סוף סוף. באמת נס גדול. נהייתי גרידית לניסים, אני אומרת לעצמי. חטופים, שטיח, ועדת חקירה. תסתפקי במועט.
3. פעם היה ניסוי כזה - משמעת מים. ניסו להרגיל חיילים לצרוך פחות מים. זה נכשל, כי תמיד צריכים הרבה מים. מים זה כמו ניסים, צורכים גם כמות גדולה של ניסים.
מעניין אם גם בדנמרק, למשל, יש כאלה תקוות לניסים, או שצריך ניסים רק במקומות הזויים כמו מדינת ישראל. מי שלא מאמין בישראל בניסים הוא לא ריאלי. שיבואו כבר ניסים או לפחות שטיח. כן, שטיח בהחלט יספק אותי עכשיו.
