אחד הדברים היפים בזוכה הגדול בפרסי האופיר השנה, "הים", הוא, ובכן, האופן שמוסתר בו הים. במשך כמעט כל 90 דקות הסרט, שמספר על ילד פלסטיני מרמאללה שרק רוצה לבקר יום אחד בחוף למרות שהוא מנוע יציאה מהשטחים - הים נעדר. לבמאי והתסריטאי שלו שי כרמלי פולק (שהביא את סרטו לזכייה בחמישה פרסי אופיר, כולל לשחקניו ולו כתסריטאי) חשוב לשמור אותו ממש לסוף. ואז הים נחשף. תחילה באופן מבויש, ואז במלוא הדרו. אולי זו לגמרי אסוציאציה רק שלי, אבל נזכרתי אז בסוף הכל כך הוליוודי ומרגש של "חומות של תקווה" - כשחשיפת הכחול של הים ממלאת את נשמתו גם של אחרון הצופים באולם.
עד כה דיברתי על קולנוע, לא על פוליטיקה, כי זה מה שיש ב"הים". המתקפה הפראית עליו מצד שר התרבות, שלדבריו כלל לא צפה בו, מסמנת את מה שאמור להיות קו הצנזורה החדש על הקולנוע הישראלי: פשוט אסור להראות פה פלסטינים כבני אדם (למחבלים נסכים בשפע). אז כן, "הים" עוסק בילד פלסטיני - חף מפשע! בדקתי! - ונכון, יוצרו שמאלני, והוא לא מסתיר זאת.
אך ב"הים" אין גסות ואין הטפות, רק אנושיות. הפלסטינים בו הם בני אדם, וגם הישראלים. חלק מהאנשים בהם נתקל הילד בישראל מענטשים ונדיבים כלפיו, חלקם פחות, אבל הם גם לא מפלצות. והנה, זו התשובה לשאלה שמטרידה כל כך הרבה צופים שלא יצפו בו: "כמה הסרט מכפיש?" ובכן, בכלל לא. גם לא חיילי צה"ל ושוטרים, שמוצגים פשוט כעוד אנשים בסיטואציה בלתי אפשרית. התוצאה היא סרט שהוא גם נציג ראוי בהחלט לאוסקר כדי להציג את פניה היפות של הארץ הזו, אם כל מה שחשוב לכם זה "מה יגידו השכנים".
יש גם אניני טעם שיתקפו אותו מכיוון אחר, הקולנועי, כי יש ב"הים" בהחלט משהו פשוט, בטח מול מתחרהו הגדול באופיר, "כן!" של נדב לפיד שהציג קולנוע מפואר וחדשני יותר. אבל זה לא אומר ש"הים" לא יפהפה בזכות עצמו, גם אם הוא מסורתי יותר. ונקודה למחשבה: גם "כן!", שהיה בסגנון שונה לחלוטין והואשם גם הוא באופן כוזב באנטי-ישראליות, כולל פריימים נפלאים של חוף הים בתל-אביב, כמו תרופת-נגד של מה שקורה כאן. לכו לים, ולכו ל"הים".
