סיום המלחמה בעזה הוליד, כצפוי, גל של משאלות פיוס. העם מבקש להפוך דף, להשאיר מאחור שנתיים של בשורות איוב, וכמו בשיר היפה של נעמי שמר, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. המשאלה הכללית הזאת קיבלה ביטוי מרשים בהלוויה של הדר גולדין, חלל צה"ל שחזר הביתה לאחר 11 שנה ושלושה חודשים. עשרות אלפים ליוו את הארון בדרכו לבית הקברות. הם ביקשו להיפרד מלוחם שהפך לדמות מופת, לבקש סליחה על שלא עשו די למען החזרתו, להביע תודה למשפחה אמיצה, חכמה, ערכית, לוחמת, אבל גם לומר, אנחנו יחד בסיפור הזה, ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים. אנחנו קוברים יחד את החללים שלנו. הגיע הזמן לקבור גם את המריבות. הבה נתאחדה.
מי שהקשיב להספדים מפי לאה, שמחה, איילת, צור, חמי – גם מפי עידן עמדי, שליווה אותם במאבקם – שמע מסרים פחות מפויסים. המאבק הציבורי שלהם חרג מהרצון המובן מאליו להמציא מנוחה נכונה לבן ולסגור מעגל. הוא היה מאבק על ערך: לא משאירים אנשים מאחור, לא חיים ולא חללים. הם למדו לאורך הדרך עד כמה מנוכר, ציני, כוזב וריק הדרג הפוליטי יכול להיות. את הצבא הם בחרו לאמץ אל ליבם. זאת הייתה החלטה אסטרטגית, מושכלת, שהתקבלה על אף שצמרת הצבא הנחילה להם אכזבות בצד הערכי. נפגשתי איתם שעות אחדות לאחר ההלוויה, באוהל שהוקם בחצר ביתם בכפר-סבא. הם הבהירו: מאבקם לא תם.
פיוס מול זעם, שותפות מול הכרעה, חנינה מול הדחה: ההתמודדות עם לקחי המלחמה רק בראשיתה. הייתי רוצה לצרף את קולי למחנה המפייס, המתפייס. אם לא בגלל סיבות אחרות – מכיוון שהמאבק הפנימי מתיש את החברה הישראלית ופוער בה סדקים שמתמלאים על ידי גורמים מסוכנים, אלימים, שוחרי רע. העיתונאי ארי שביט קרא השבוע במאמר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" להחליף את הסיסמה "רק לא ביבי" (רל"ב) בסיסמה "רק לא קיצונים" (רל"ק). אני בעד. אני רק לא יודע איך לחבר את הסיסמה למציאות.
תגדיר קיצונים; תגדיר ביבי; תגדיר רק לא: התקופה כל כך מוטרפת, שכל ניסיון להגדיר אותה מסתיים בכישלון.
• תגדיר ביבי: ההנחה החבויה מאחורי קמפיין האחדות המחודש היא שנתניהו הוא תינוק שנשבה – מכיוון שמפלגות המרכז-שמאל פסלו אותו, לא נותר לו אלא להתחבר לקיצונים מסוגם של סמוטריץ', בן גביר, וחבריהם. אם יושיטו לנתניהו יד, אם ימצאו דרך להסיר את האיום המשפטי מעל ראשו, נתניהו יחזור להיות פרגמטי, ממורכז, אחראי, מאחד.
פוליטיקה היא מקצוע נזיל: אחמד א-שרע מסוריה יכול להפוך בתוך יממה מג'יהאדיסט לסוכן אמריקאי, טובל בבושם שמספק לו נשיא ארצות-הברית. וגם אצלנו: גדעון סער יכול להפוך מקורבן של נתניהו לפרזנטור של החנינה שלו. נתניהו היה אויב החרדים ומגינם, ידיד מערכת המשפט והאויב שלה, מתנגד ההתנחלויות וחסיד הסיפוח.
אף על פי כן, יש קושי לאחד את תיאוריית הפיוס עם המהלכים האחרונים של נתניהו. מי שפניו לפיוס לאומי, לא מקדם את ההפיכה המשטרית, לא מקדם בכל כוחו את ההשתמטות החרדית, לא מקדם את מינוי הבן הבעייתי שלו, שנוא חצי העם, למשרה נחשקת במוסד פיקטיבי. נדמה שנתניהו, יותר מכל אחד אחר, חותר כרגע להכרעה, לא לפיוס.
• תגדיר קיצונים: מי שחושב שהקיצונים היחידים בפוליטיקה הם בן גביר וסמוטריץ', עוצם את עיניו מלראות מה קורה בסיעת הליכוד. ניסים ואטורי, סגן יו"ר הכנסת, אמר השבוע שהליכוד טעה בהתנגדות שלו למאיר כהנא. הרבה מהרעיונות של כהנא היו טובים. צריך לחשוב עליו מחדש.
נתניהו, שהכניס את המפלגה הכהניסטית לכנסת ולממשלה, הכניס את כהנא גם למפלגתו. ואטורי לא לבד. סיעת הליכוד הנוכחית היא אוסף של כהניסטים, חרד"ליסטים וסמרטוטים: אין בה היום אחד שנאמן למפלגה הלאומית-ליברלית שהקים בגין והנהיג שמיר.
• תגדיר רק לא: האם ניתן לתקן את כל שהתקלקל בישראל בשלוש השנים האחרונות, כולל מחדל 7 באוקטובר, בממשלה שנתניהו יעמוד בראשה? צריך להיות מאוד אופטימי כדי להאמין שכן.
המכתב ששיגר הנשיא טראמפ לנשיא הרצוג והתשובה של הרצוג ממחישים את הפער בין המילים למציאות. אין טעם לנבור ברגשותיו של טראמפ: לא הוא כתב את המכתב. הקריאה שלו לחון את נתניהו היא חלק מעסקה מתמשכת, שבה שני הצדדים מספקים את הסחורה: המלצה לפרס נובל מול המלצה לחנינה. ובמישור רציני יותר, החלטה של נתניהו למנוע עסקת חטופים ערב הבחירות באמריקה, ומולה החלטה של טראמפ להכניס את חיל האוויר האמריקאי למלחמה באיראן. ישראל מסרה לטראמפ את השליטה על המהלכים שלה במלחמה בעזה ובהסדרים שיבואו בהמשך. ייתכן שזה טוב לישראל; ייתכן שזה רע. מה שבטוח, גאווה לאומית אין במהלך הזה.
כצפוי, הרצוג השיב באדיבות. כך צריך. מה שמדאיג בתשובה שלו ובתדריכים שבאו בעקבותיה הוא שעכשיו, בניגוד לעבר, הרצוג רומז שהוא מוכן לדון בחנינה שתאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה.
מרבים להתווכח בישראל על ברית המשרתים שטרם קמה: ספק גדול אם יש ברית כזאת, ספק אם תחזיק מעמד עד לבחירות. חזקה ממנה היא ברית המושחתים: טראמפ לימד את המושחתים שלנו שב-2025 מותר לפוליטיקאי לעשות את מעשיו מהמקפצה. מי שמעז לחקור אותך, מפוטר או חוטף כתב אישום בעצמו.
חנינה היא פתרון לא בלתי סביר למשפט שממיט קלון על שלושת השופטים ועל המערכת שמינתה וקידמה אותם. אפשר לחיות גם עם העובדה שנתניהו לא שילם מחיר על מחדל 7 באוקטובר, על הבריחה מאחריות, על הפקרת החטופים ועל שאר המשגים שעשה במהלך המלחמה. אבל פרס לא מגיע לו. עד כאן.
• תגדיר קיצונים בצד השני: מפלגות האופוזיציה הציוניות נכנעו לתכתיב שפוסל את המפלגות הערביות, את שתיהן, כשותפות. הן לא הגיבו כנדרש גם כשהליכוד ניסה לפסול את הדמוקרטים של יאיר גולן – גם המפלגה הזאת לא יכולה לשבת בממשלה. אמור מעתה: לא ההשקפות של מפלגה מגדירות את הקיצוניות שלה, אלא הפחד ממה שיכתבו עליה ברשת החברתית. בלי ערבים ובלי חרדים ובלי נתניהו – לא ברור על כתפיו של מי תקים האופוזיציה ממשלה.
לא חוקר, לא אשם
אייל זמיר נכנס ללשכת הרמטכ"ל ב-5 במארס. אחת ההחלטות הראשונות שלו הייתה למנות צוות בראשות חברו, אלוף (מיל') סמי תורג'מן, שיבדוק את תחקירי המלחמה של צה"ל. ההחלטה הייתה נכונה; התחקירים, שנעשו תוך כדי מלחמה, לא היו מושלמים. מפקדים בשטח עירערו על הממצאים: הם טענו שקיבלו יחס קשה יותר מהאלופים במטכ"ל. אין אהבה גדולה בין זמיר לקודמו, הרצי הלוי. אבל זמיר הדגיש, גם השבוע, שההחלטה של הלוי, בנובמבר 2023, בשיא הדכדוך בצבא, להתחיל בתחקירים פנימיים, הייתה אמיצה. לא היה טיוח; לא היה שיבוש. טעויות היו. אילו היו לי עוד כמה חודשים, הייתי ממנה ועדה לבדיקת התחקירים, אמר הלוי לזמיר כאשר העביר לו את התפקיד.
מי שפניו לפיוס לאומי, לא מקדם את ההפיכה המשטרית ואת ההשתמטות החרדית, לא מקדם את מינוי בנו למשרה נחשקת. נדמה שנתניהו, יותר מכל אחד אחר, חותר כרגע להכרעה, לא לפיוס
והנה פרדוקס: מתעסקים בצדק בתחקירים של הצבא, מה יש בהם ומה אין, אבל אף אחד לא מתעסק בתחקירים של הדרג המדיני ואחריותו. למה? כי אין תחקירים. דף ריק. אתה לא חוקר; אתה לא אשם.
זמיר הורה להגיש את המלצות ועדת תורג'מן לאחר חודש, באפריל. זה לא קרה. העבודה דרשה זמן; גם המלחמה. זמיר הניח שהדוח יכלול המלצות אישיות. זה יאפשר לו לנקות את השולחן במטה הכללי וללכת הלאה. על הכוונת היו ראש אמ"ן שלומי בינדר, שכמח"ט מבצעים מילא תפקיד מרכזי ביום הראשון למלחמה, ומפקד חיל האוויר תומר בר, שהחיל בפיקודו החמיץ את בוקר 7 באוקטובר. בינתיים עברו שמונה חודשים: אמ"ן וחיל האוויר היו אחראים לכמה מהמבצעים המזהירים במלחמה. הישגי העבר הקרוב האפילו על כשלי העבר המתרחק. מה שנראה פשוט ונכון במארס, הפך להזוי בנובמבר. מה גם שבר עומד לסיים את כהונתו בתחילת השנה הבאה. למה להסתבך בהדחה כשאפשר להיפרד בחיבוק.
נותר האלוף שלומי בינדר. הלוי, שקידם אותו לתפקיד ראש אמ"ן, משוכנע שהיה בסדר גם בתפקודו ב-7 באוקטובר: נוכח הקריסה הכללית של המפקדות בשטח הוא עשה מה שאפשר היה לעשות.
אבל צצה עוד בעיה, הרבה יותר מטרידה: ישראל כ"ץ. זמיר ידע שכל הדחה תגרור אחריה מריבה פומבית עם שר הביטחון. הרמטכ"ל ממנה קצינים בכירים, השר מאשר: זה החוק. שר הביטחון מסרב לאשר רק במקרים חריגים. בדרך כלל הוא מנמק למה.
כ"ץ החליט לשבור את כללי המשחק: הוא עוצר מינויים ולא טורח לנמק. הוא בריון, אומרים עליו בצבא. הרמטכ"ל ניסה ללכת לקראתו, להגיע לפשרות, אבל גילה שכל פשרה רק מגדילה את התיאבון שלו לכוח: הוויתור של היום הוא הזמנה לריב של מחר.
הסרבנות של כ"ץ מסבכת את יישום ההמלצות של תורג'מן: הרמטכ"ל יכול להדיח, אבל הוא לא יודע את מי יוכל למנות במקום הקצין המודח. זמיר הודה לתורג'מן על המלצותיו והבטיח להשקיע בהן הרבה מחשבה.
כשהנורמות מתמוטטות
כ"ץ עצר לאחרונה את המינויים של מפקדי חיל האוויר וחיל הים. הסיבה היא מינוי שלישי, המינוי של נספח צה"ל בוושינגטון. כ"ץ הבטיח את התפקיד למזכיר הצבאי שלו, תא"ל גיא מרקיזנו. זמיר הבטיח את התפקיד לתא"ל טל פוליטיס, ראש זרוע ים בחיל הים ולשעבר מפקד שייטת 13.
לזמיר נמאס: הוא הורה לנספח צה"ל הנוכחי, אלוף הדי זילברמן, לחזור הביתה ולהיכנס לתפקידו כראש אגף תכנון. המינוי שלו אושר בעבר. כ"ץ לא יכול לחסום אותו. הוא מתפוצץ.
"שבת אחת יחליטו 500 פלסטינים להסתער על יישוב. הדרג הפוליטי יגיד, הצבא אשם, השב"כ אשם, לא ידענו. הם באמת לא יידעו. בהתנהלות של הדרג המדיני נסללת הדרך לטבח הבא"
אפשר היה לסכם את הפרק הזה כדוגמה נוספת להתמוטטות הנורמות תחת הממשלה הנוכחית. האגו שולט; האינטרסים אישיים ופוליטיים; ההתנהגות ילדותית. אבל כ"ץ לא עוצר רק מינויים. בתחילת כהונתו הוא הורה להפסיק את המעצרים המינהליים של חשודים בטרור יהודי בגדה. ההחלטה שלו שללה מהשב"כ ומהצבא את הכלי העיקרי שלהם נגד בריוני הגבעות. לצד בן גביר, שגרם למשטרה להפסיק לחקור, וסמוטריץ', שעטף את העבריינים בחזון ובתקציבים, כ"ץ אחראי לגל הטרור הנוכחי. למרות בקשות הצבא, הוא מסרב לחדש את המעצרים המינהליים. אשר לנתניהו, הוא עוצם את עיניו.
קצין שמכיר את המצב בגדה היטב אמר השבוע: "בוקר שבת אחד יחליטו 500 פלסטינים להסתער על יישוב. התוצאות יהיו נוראיות. הדרג הפוליטי יגיד, הצבא אשם, השב"כ אשם, לא ידענו. הם באמת לא יידעו. בהתנהלות של הדרג המדיני היום הוא סולל את הדרך לטבח הבא".
מבג"ץ עד גל"צ
40 שנה ויותר אני קורא וחוזר וקורא לאזרוח או, בהיעדר פתרון אחר, לסגירת גלי צה"ל. לפני שנאמני חופש הביטוי יכנו אותי ביביסט – או, חמור מזה, כ"ציסט – אני חייב להבהיר שאין לי משקע מר כלשהו כלפי התחנה לדורותיה. לא שירתי בה, לא אני ולא בני משפחתי, לא קידמתי מועמדות של בן משפחה או חבר לשרת בה ולא הייתי מעורב בניהולה. למרות דעתי הידועה, התחנה לא מחרימה אותי ואני לא מחרים אותה.
אף על פי כן, חשבתי שאת האנומליה צריך להפסיק. הצבא צריך להתמקד בביטחון, רק בו: לא טוב שהוא מתעסק בגוף תקשורת; רע שהוא מתעסק בגוף תקשורת אזרחי. יש סתירה מובנית בין צבא לתקשורת: קיומו של שידור צבאי יוצר ציפיות אצל קצינים, מהרמטכ"ל ומטה, לקבל גיבוי ותמיכה למעשיהם, לשדר מה שטוב לצבא ולפסול מה שפחות טוב. הצבא הוא גוף היררכי: הוא מתקשה לחיות עם ביקורת שמשודרת בגוף ששייך לו.
חשבתי שהצעירות והצעירים המצטיינים שעושים את שירות החובה שלהם בתחנה יכלו להועיל יותר במקומות אחרים; חשבתי שבטווח הארוך השירות מזיק גם להם: הם מפסידים את ההזדמנות הנהדרת, המיוחדת לישראל, להכיר מקרוב את החברה הישראלית על גווניה, לעמוד במבחנים מורכבים, להבשיל ולהתבגר. חלקם יוצאים מגל"צ כשהם זריזים, מיומנים, רהוטים להפליא, אבל ציניים, עפים על עצמם ומתחכמים סדרתיים. כך הם יישארו לאורך כל הקריירה: לעולם לא יתבגרו באמת.
בסוף זה רע גם לתקשורת: יש בה עודף גדול של עיתונאי אולפן ומחסור גדול בעורכים בוגרים ובעיתונאי שטח. הקושי הזה בלט במיוחד במלחמה.
התחנה השתחררה לאורך השנים מכמה מתחלואיה: היא חדלה להיות נחלה בלעדית לצאצאיהם של עיתונאים ופוליטיקאים: חיילות וחיילים ממגזרים אחרים, פחות מקושרים, התקבלו והוכשרו. מפקד התחנה הנוכחי, טל לב-רם, הוא מינוי מוצלח. הוא איש מקצוע מנוסה ואחראי.
אבל בכל מה שנוגע למערכת הפוליטית והצבאית, הבעיה רק החריפה. ענן הסגירה דחף בעבר את מפקדי התחנה לחפש שכפ"ץ שיגן עליהם מאיומי הפוליטיקאים. כך השתלט יעקב ברדוגו, תועמלן ועסקן ובורג במכונת הרעל, על שידורי האקטואליה בתחנה. הוא דירדר אותם לשפל מביך. הפוליטיקאים הריחו חולשה ועטו על הדם.
גל"צ נתנה פייט לקול ישראל: זאת הייתה התרומה הגדולה שלה לשידור הציבורי. התחרות הבטיחה שהחופש המקצועי יישמר. אבל בינתיים ההרגלים השתנו: חיילים וצעירים בכלל ממעטים להאזין לרדיו. הם גוללים ברשת או מקשיבים לפודקאסטים. גל"צ איננה הבית של החיילים, לא חשוב כמה תוכניות צבאיות נוספו ללוח השידורים – היא לא יכולה להיות.
כל הנימוקים האלה לא מעניינים את ישראל כ"ץ. הוא רואה איך שר התקשורת שלמה קרעי צובר כוח בליכוד הודות למהלכי החקיקה האנטי-דמוקרטיים שלו נגד התקשורת החופשית – ועיניו כלות. גורמים בעלי השפעה בליכוד, בעלים של תחנות רדיו, יגמלו לכ"ץ אם יסלק מדרכם את תחנות השידור הציבורי. לא פחות חשוב: כ"ץ חייב להוכיח לכולם שהוא הפותח והסוגר, הממנה והמדיח, הבולם וההורס. מזמן לא היה לנו שר ביטחון שסובל מבעיה קשה כל כך של ביטחון עצמי.
במערכת פוליטית נורמלית ראש הממשלה היה חותר לעסקת חבילה: אזרוח או סגירה של גל"צ בתמורה לוויתור על התוכנית לחיסול התאגיד ולהחלשת שאר הערוצים. בליכוד היו מרוצים מההישג; גם בצבא. הנזק היה מדוד: עם כל הצער שבדבר, בישראל נסגרו לאורך השנים עשרות גופי תקשורת, ציבוריים ופרטיים; חופש העיתונות נשמר.
אבל המערכת הפוליטית נפטרה מזמן מכל יומרה לנורמליות. עסקת חבילה לא תהיה. המניע, המגמה, המזימה, הם העיקר – הם האיום. הממשלה תמשיך לחתור להשמדת כל מבקריה, מבג"ץ עד גל"צ.
היזהר במשאלותיך, אומרים הסינים, הן עלולות להתגשם. סגירת גלי צה"ל היא דוגמה מצוינת. ¿
